אחת האסוציאציות הראשונות שעולות כשמדברים על אתר פורנוחינמי היא הניצול לרעה של נשים ומיניותן. בוודאי ובוודאי שקשה עד בלתי אפשרי לחשוב על אתר פורנו המקיים פעילויות הומניטריות, ביניהן פעילויות המקדמות את מעמד האישה ובריאותה. הרי זה נשמע כמו אוקסימורון, נכון? אז מסתבר שיש כזה.

עוד באון לייף:

• אפשר לייצר פורנו ללא ייסורי מצפון?
• אני אישה פמיניסטית שצופה בפורנו
• המתכון ליחסים בריאים: צפו ביחד בפורנו

Pornhub הוא אמנם לא האתר הפופולארי ביותר בקרב חובבי הפורנו, אך הוא אוחז בתואר הנחשק של אתר הפורנו הגדול ביותר באינטרנט אשר ברשותו כמות הסרטונים הגדולה ביותר. האתר ידידותי למשתמשיו ומאפשר צפייה מתוך מספר קטגוריות על פי טעמם האישי. הגולשים יכולים להגיב על הסרטונים, לעשות לייק או דיס לייק ואף להעלות לאתר קטע מקורי שלהם.

עד כאן הכול טוב ויפה, אך לא מספק. בניגוד לאתרי פורנו אחרים המחפשים להגדיל את אוכלוסיית הצופים שלהם על ידי גיוון הסרטונים באתר, Pornhub בחר בדרך שיווקית אחרת. מאז 2012 יצא האתר במספר קמפיינים במטרה להעלות מודעות, לגייס כספים, ובואו לא נהיה תמימים- לסייע לקדם את המותג שלהם.

הקמפיין הראשון נוצר בניו יורק באפריל 2012, והציג לתושבים את "אוטובוס הציצים"
("The "Boob Bus). האוטובוס סייר ברחבי ניו יורק במטרה להעלות את המודעות לסרטן השד על ידי הצעת בדיקות שד בחינם לתושבות ובנוסף על ידי לימוד טכניקה לבדיקה עצמית.

באוקטובר 2012 עלה קמפיין נוסף להעלאת המודעות לסרטן השד- "הצילו את הציצים"
(Save the Boobs!) במסגרתו הציע האתר לתרום פני על כל צפייה של 30 סרטים בקטגוריות "ציצי גדול" או "ציצי קטן". בסוף החודש נאספו כ- 75,000$ אשר חולקו בין מספר ארגוני צדקה.

האתר לא עצר בדאגתו לבריאות האישה (והציצים שלה), אלא הראה גם אכפתיות סביבתית. לכבוד יום הארבור 2014, Pornhub יצא בקמפיין- "Pornhub Gives America Wood", במסגרתו על כל 100 קטעי וידאו נצפים בקטגוריית "הזין הגדול", ייטע האתר עץ אחד. סה"כ, נספרו כ- 1547300 צפיות, אשר הביאו לנטיעת 15473 עצים.

ומה עם קצת אקססוריז שתורמים לסביבה? בפברואר 2015, השיק PornHub צמיד חשמלי בעל אנרגיה קינטית, המיועד בעיקר לגברים​​. הצמיד נטען כאשר מבוצעת תנועה עולה ויורדת של היד, או במילים אחרות- אוננות. למה זה טוב? מיד כשגומרים, הצמיד בשל להטעין מכשירים אלקטרונים כגון אייפון, אייפד וכו'.  

בין הפעילויות הנוספות שהאתר השיק היו תחרות סטודנטים בה הפרס היה מלגה לאוניברסיטה, גיוס כספים לצילום סרט פורנו בחלל והשקה של חברת תקליטים.

אחד מהקמפיינים האחרונים והמדוברים של האתר נועד לגייס כספים לקורבנות של אלימות במשפחה. בקמפיין משתתפת כריסטי מאקאחת מהשחקניות הפורנו הבולטות בתעשייה וקרבן לאלימות מחרידה מצד בן זוגה. לאחר שיקום של כשנתיים, חוזרת מאק לעבודה, ובשיתוף עם Pornhub משיקה חולצות טי שירט נועזות במיוחד בהן היא מדגמנת שלל פוזיציות חושפניות. כל חולצה נמכרת ב- 30$ והרווחים, איך לא, ילכו לצדקה.

על פניו נראה כי מדובר באתר פורנו ידידותי לסביבה. אתר שדואג לקדם נושאים בוערים וחשובים (מעבר להנאת וסיפוק משתמשיו). צריך לפרגן ולציין כי הקמפיינים אכן מקוריים, מפתיעים ומעוררים, אבל האם המטרה תמיד מקדשת את האמצעים? האם השימוש בציצים של שחקניות פורנו הוא כלי לגיטימי ומכבד להעלאת המודעות לסרטן שד אצל נשים? האם אתר המתהדר בקטגוריות כגון "זיון אלים", "מין ברוטלי ואלים", וכו', יכול באמת לגייס תרומות עבור המלחמה באלימות נגד נשים? כנראה שתלוי את מי שואלים. בינתיים, שתהיה לכם צפייה נעימה.

אחרי שהאתגרים ברשתות החברתיותבדקו עד כמה החזה עומד ועד כמה השפתיים יכולות להתנפח, החליטה קבוצה של נשים להכריז על אתגר חדש: אתגר האימהות. כחלק מהאתגר, אימהות מעלות לפייסבוק סדרת תמונות שמדגימות למה הן "גאות להיות אימהות". אחר כך הן מתייגות אימהות אחרות, שבעיניהן מהוות דוגמה לא פחות טובה לסופר מאמס ומאתגרות אותן לעלות תמונות הלקוחות מחיי האימהות שלהן.  

עוד באון לייף: 

• עינוי אימהות היא הבעיה של כולנו
• אלהוריות: 5 נשים שלא רוצות להיות אמהות מדברות
• תינוק חדש? לוקח זמן להתרגל אליו

לכאורה נראה שמדובר באתגר חיובי, שמעצים נשים שלא מתביישות באהבה שלהן להיות אימהות. עם זאת, די כמתבקש, לא מעט נשים ממש לא אהבו את האתגר הזה, בהן כאלו המתקשות להרות ולכן הרגישו שהאתגר הזה זורה מלח על הפצעים שלהן, או כאלו שעדיין לא מצאו זוגיות וכאלו שסתם לא מעוניינות להביאילדים– כרגע או בכלל. אחת מהן, אפילו החליטה לפתוח את האתגר הנגדי.

אלי טיילור, קומיקאית בריטית בת 32, העלתה סדרת תמונות בהן היא נראית ישנה עם חיוך ענקי ובקבוק ווסקי מתחת לראשה. אל התמונות היא צירפה את הכיתוב: "החלטתי לאתגר את עצמי לעלות חמש תמונות שמראות כמה אני מאושרת מכך שאני לא אמא. כאלו זיכרונות מיוחדים".

די מיד הפך הפוסט לוויראלי, עם למעלה מ-120 אלף לייקים ו-13 אלף שיתופים. כמובן שגם היו לא מעט תגובות, הן מאימהות והן מנשים ללא ילדים, ביניהן "מאוד מקנאה בך כרגע. תהני מהשינה שלך. אני לא ישנתי כבר שנתיים", או "תגובה מצוינת לכל האימהות הזחוחות האלו. כאילו שלא ראינו עד עכשיו מספיק תמונות של הילדים שלהן. ולמען הסר ספק, אין פה שיימינג לנשים האלו על כך שהן בחרו להביא ילדים. זו רק דרך שנונה להראות שיש עוד דרכים לחיות והן לא פחות לגיטימיות ושוות לחגוג אותן". כמובן שהיו גם נשים שנענו לאתגר של טיילור, שהעלו תמונות של חייהן נטולי הילדים, כשהן יוצאות עם חברות, הולכות לסרטים או סתם קמות מאוחר בבוקר.

מובן שלצד זה היו גם נשים שלא ממש נהנו מהבדיחה שעל חשבונן, כמו למשל אחת שכתבה: "תהני מהיין שלך. בטוחה שההנגאובר והלילות הבודדים הופכים את הרווקותלכיף חיים".

אבל בין אם מדובר בתגובות חיוביות ובין אם שליליות, אין ספק שהאתגר הזה מראה עד כמה יש צורך לדבר יותר על האפשרויות השונות שיש לנשים לחיות את חייהן, ושההחלטה איך לחיות נמצאת בידיים שלהן. ומה שהכי חשוב בסופו של דבר, זה שהן יוכלו להיות שלמות עם הבחירה שהן עשו ולשמוח בה, בין אם הן מבלות את חייהן בגני שעשועים ובין אם הן מבלות את לילותיהן בברים.   

עבור רובנו גיל 10 היה פחות או יותר הגיל בו התחילה המודעות העצמית המוגזמת והמעצבנת. גם עוד לפני עידן הסלפי והאינסטגרם, ידענו יפה מאוד להרגיש לא מרוצות עם איך שאנחנו נראות, ולייחל בכל לילה לקום בבוקר עם שיער יותר חלק, אף יותר קטן ועור יותר בהיר. הביקורת העצמית המסרסת הזו בדרך כלל המתמעטה עם הגיל, אבל עם זאת היא אחד מהגורמים שעזרו לעצב את האישיות שלנו. אז עכשיו תתארו לעצמכן מה היה קורה לו הייתן שומעות כל השנים הללו שאתן הילדות הכי יפות בעולם – האם זה היה גורם לכן להיות מאושרות יותר? בעלות ביטחון עצמי גדול יותר? נשים טובות יותר?

עוד באון לייף: 

• כוכבת הרשת שלא מאמינה בריטושים או בדיאטות
• איך להעניק לתינוק שלך ביטחון עצמי?
• משנות עולם: הדוגמניות שמנפצות את אידאל היופי

לשמחתנו או שלא, כנראה שכבר לעולם לא נדע איך זה להיות הילדה הכי יפה בעולם, אבל עבור כריסטינה פימנובה זו המציאות שבה היא חייה מרבית שנותיה. מגיל שלוש היא מכונה "הילדה היפה בעולם" ובהתאם למעמד היא מדגמנתואוחזת בחשבון אינסטגרם פעיל בעל מיליוני עוקבים מכל רחבי העולם. כעת, בגיל המופלג 10, היא עזבה את ביתה שבמוסקבה ועברה עם משפחתה לקליפורניה, שם כבר הצליחה להתברג בסוכנות דוגמנות גדולה ולעבוד עם מותגים כמו ארמני ודולצ'ה וגבאנה.

אפשר לדבר שעות על ההשלכות שיש לכינוי "הילדה היפה בעולם" על ילדה בת 10 ועל הלחץ שבוודאי יש עליה להישאר עם הטייטל הזה מבלי שאף ילדה אחרת תגזול אותו ממנה. אפשר גם לדבר על מה יקרה עוד כמה שנים, האם שמה יתחלף ל"נערה הכי יפה בעולם" ואז "לאישה הכי יפה בעולם", או שלנצח ינסו לשמר אותה כבובות פורצלן שלא מזדקנת? ומה יקרה כשיום אחד חברת אופנה תרצה להחליף אותה בגרסה צעירה יותר נוסח אסתי גינזבורג? איך אז תרגיש מי שרגילה להיות "היפה בעולם"? אבל כמובן שכל אלו ספקולציות, ואין לדעת איך באמת פימנובה תתמודד עם כל אלו, לכן יש רק לקוות שהוריה דואגים להעניק לה תמיכה נפשית מספקת (אם כי לפי הדיווחים נראה שהם בעיקר דואגים להרוויח כמה שיותר מפניה היפות של ביתם).

אבל כנראה שמה שיותר מדאיג, לפחות אותי, מהכינוי "הילדה היפה בעולם", אלו דווקא ההשלכות שיש לו על שאר הילדות, היפות יותר והיפות פחות. אלו שצריכות להתמודד עם העובדה שהיופי האבסולוטי נמצא אצל ילדה עם שיער בלונדיני גולש, עיניים כחולות וגדולות ואפון סולד וקטן. היא המודל החד משמעי שנקבע ליופי, ולכל שאר הילדות אין שום סיכוי מולה – במיוחד אם הן כהות יותר, מקורזלות, מלאות או כל דבר אחר שלא תואם את המודל של פימנובה. אם לנו היו סיוטים ותסבוכים מכך שאנחנו לא מספיק יפות מבלי שנקבע עבורנו מודל חד משמעי (למעט היפה של השכבה, כמובן), איך אמורות הבנות שלנו להתמודד עם העובדה שהן כל כך רחוקות ולעולם ככל הנראה כבר לא יהיו "הילדה הכי יפה בעולם"?  

כריסטינה פימנובה היא ילדה יפה. יפה מאוד. וככל הנראה היא הולכת להיות בסביבה עוד הרבה מאוד זמן. אבל דווקא בגלל זה אולי כדאי שנרד כבר מהכינוי הזה שדבק בה, גם לטובתה וגם לטובת הבנות שלנו, שהן תמיד הכי יפות בעולם, גם אם הן לא נראות כמו כריסטינה פימנובה. ועד שזה יקרה, ובעצם גם אחרי, כדאי שלא נשכח להגיד לבנות שלנו שבשבילנו הן מושלמות בדיוק כפי שהן.     

על ההתמכרויות ומכורים אנחנו שומעים וקוראים הרבה אבל על המשפחות שלהם אנחנו שומעים פחות. הרבה פחות. אני רוצה לספר לכם על קבוצת תמיכה עבור נשים (וגברים) שבן זוגן מכור למין.

עוד באון לייף:

• אני גם פמיניסטית וגם צרכנית פורנו
• לצאת מהארון אחרי גיל 50
• הגלולה להעלאת החשק המיני של נשים אושרה לשימוש

לפעמים האישה יודעת שבעלה טיפוס פלרטטן ומתחיל עם כל אשה עוד לפני החתונה ובכל זאת היא חושבת שיהיה בסדר ומתישהו העניינים יסתדרו. לפעמים, זה נופל עליה כרעם ביום בהיר. מישהו מספר לה, היא שומעת כל מיני שמועות, רואה כל מיני רמזים ברורים.

לחלקן הגדול של הנשים המידע הפתאומי הזה דומה קצת לצירי לידה - כאב חד באמצע היום ללא התראה. אחרי חצי שנה שוב אותו כאב חד בבטן פתאום באמצע אירוע כי שמעת אותו מלחשש בטלפון בצד ואחרי חודשיים שוב אותו כאב, כשאת רואה סמס מוזר.

במקרה שלי, אני הגבתי במעקב אובססיבי. התמכרתי למעקב אחריו, למציצנות ולהמתנה המתוחה הזאת כשהוא לא עונה לי לטלפונים ולהודעות או כשהוא איחר להגיע הביתה. עקבתי אחריו בפייסבוק, אספתי מידע על כל לייק, על כל מגיבה, על כל מברכת ביומולדת. "רגע, מי זאת?" "למה היא קוראת לו חמוד?" כשהסלולרי שלו צלצל הקפדתי להסתכל על הצג... אולי יהיה רשום שם של מישהי. היית מקשיבה בשקט בחדר כשהוא דיבר בטלפון, אולי אצליח לשמוע משהו חשוד.

והכאב הגיע בכל פעם יותר חזק, ובכל פעם הוא חיסל משהו בתוכי, הסבל הזה הצמיח לי שערות לבנות, חיסל לי את פעימות הלב והעיק לי על הנשמה.

בפעם ראשונה שתפסתי אותו הוא כל כך התנצל, היה נראה שבור וראיתי את הכאב בעיניים שלו.

ומאז הוא לא הצליח להפסיק

הייתי מתחננת, בוכה, מבקשת, מאיימת, מסבירה והוא מצדו מבטיח שזה לא יקרה והוא מתכוון לזה! את יודעת בוודאות שהוא מתכוון לזה. את רואה את הצער שלו בעיניים ואת יודעת שקשה לו, שהוא רוצה אבל לא מצליח ובכל זאת זה מרסק אותך. אחרי כל בגידה כזו מצד בעלי קרסתי. הסבל הביא איתו התקפי חרדה, הזנחה עצמית, דיכאון, ירידה בביטחון העצמי ובדימוי העצמי.

בשלב הזה גיליתי את קבוצת אס-אנון. מדובר במעין חברותא של קרובי משפחה וחברים של אנשים עם התמכרות מינית, החולקים את ניסיונם, כוחם ותקוותם על מנת לפתור את הבעיות משותפות שלהם. תכנית ההחלמה שלנו מותאמת מאלכוהוליסטים אנונימיים, והיא מבוססת על 12 הצעדים ו-12 המסורות של אלכוהוליסטים אנונימיים. המטרה העיקרית היא להחלים מההשפעות שנותרו בנו כתוצאהמהסקסוהוליזם של מישהו אחר, ולעזור לבני משפחה וחברים של סקסוהוליסטים.

בהתחלה חשבתי שמצאתי עוד מישהו שמצא דרך לעשות כסף מהחיים שלי שמסובכים גם ככה. הופתעתי לגלות כבר בפגישה הראשונה שהקבוצה הזו מתקיימת לגמרי בחינם, ושיש נשים שמוכנות להקדיש מזמן החופשי כדי לחלוק מניסיונן עם נשים (או גברים) אחרות.

לפני הפגישה הראשונה, עמדתי בחוץ ופשוט בכיתי, זאת הפעם הראשונה שבכיתי על המקום שאליו הגעתי בחיים ומאז במשך חצי שנה בכל פגישה אני בוכה. וכולם שם בשבילי. כל המשתתפות חיבקו אותי בחום והזדהות כפי שלא הכרתי מעולם.

אני לא לבד!

סוף סוף, אני יודעת ומרגישה שאני לא לבד!

אפשר לחזור לנשום!

יש שם כל כך הרבה נשים שחוו כל כך הרבה דברים קשים. כולנו מתחברות לאותו כאב דרך חוויות שונות.

כל אחת מספרת על הדרך שבה היא צעדה, על הכלים שעזרו לה לקום, על רגע שבו היא הבינה שהיא חייבת לחזור לחיות, למען עצמה. כי היא ראויה לכך. כמה עוצמות יש בנשים האלו שלומדות לקום, ללכת, לעשות גבולות, להפריד בין אהבה לתלות, לשים לב מה שייך לי ומה שייך למכור, לשחרר, להפסיק לנסות לשלוט וכמובן להפסיק לעקוב אחריו.

באחד מהכנסים של אס-אנון עמדה אישה מבוגרת על הבמה, שהגיעה לכנס במיוחד מארה"ב. היא סיפרה באריכות על כל מה שלמדה במשך השנים אבל אחד הדברים שנגעו בי ביותר היה המשל שהיא סיפרה על החיים שלה עצמה:

"לקחתי סל יפהפה" היא אמרה, "קישטתי אותו בסרטים צבעוניים ובדים זוהרים, ריפדתי אותו עם ספוגים נוחים ונעימים, והנחתי בתוכו ביצים מקושטות ומעוצבות כשעל כל ביצה כתוב את אחת מהמעלות שלי: 'הומור', 'בטחון עצמי', 'יצירתיות', 'ערך עצמי', 'חברותית', 'שמחה', 'קלילה' וכו' ונתתי את הסל המושקע הזה בידי איש חולה שפשוט שמט את הסל מידיו וכל הביצים נשברו. לי נשאר" היא המשיכה "לאסוף את כל הביצים אחת אחת ולבנות שוב מחדש את הסל עם ביצים שלי". 

אם את חיה אם מכור למין או סובלת בגלל התנהגות מינית של אדם אחר אל תחששי לפנות אלינו- הקו החם של אס אנון, חינם ואנונימי- 0525059208

מחקר חדש מאשר לכולנו את מה שכבר ידענו כבר: כן, כשאנחנו חרמנים, אנחנו הופכים לקצת קצת יותר טיפשים. 'אנחנו' כולל במקרה הזה גם גברים וגם נשים, תתפלאו.

מחקר שבוצע על ידי צוות של פסיכולוגים קנדיים ופורסם בכתב העת Archives of Sexual Behavior, ביקש לבחון את "ההשפעה שיש לעוררות מינית על תהליך קבלת ההחלטות ולקיחת סיכונים אצל גברים ונשים". החוקרים מצאו כי לגירוי מיני יש השפעה על תהליכי קבלת החלטות, ממצא שבוודאי מפתיע כל גבר שאי פעם הייתה לו זקפה וכל אישה שאי פעם הייתה רטובה.

עוד באון לייף:

• אין גוף בעולם שלא מגיעה לו אהבה
• בעלי מכור למין
• שולטות ונשלטות: הסיפור של נשים בעולם ה-BDSM

למחקר שני חלקים. בחלק הראשון החוקרים שיחקו משחקי חשיבה קטן עם משתתפי המחקר, 144 גברים ונשים, בגיל הקולג'. הם נתנו להם לצפות בכמה קטעי וידאו בעלי אופי מיני בוטה בזמן שקבוצת הביקורת צפתה בתכנים משעממים שהיו גורמים לכל אדם ממוצע לפהק. לאחר מכן נשאלו כולם האם הם היו מוכנים להשתתף במה שכותבי המחקר כינו "התנהגות מינית מסוכנת" (יחסי מיןלא מוגנים עם פרטנר לא מוכר, תנוחה שיש בה סיכון פיזי, מין בפומבי במקום שיש סיכוי להיתפס וכו'). באופן לא מפתיע, המשתתפים שעוררו מינית קודם הציגו כוונות גדולות יותר להשתתף בהתנהגות מינית מסוכנת) מאשר אלה שלא צפו מראש בפורנו. שוקינג, אה?

הניסוי השני נבנה באותו אופן, אך במקום לשאול את המשתתפים על החלטות הנוגעות למין בטוח, נתנו להם לשחק במשחק וידאו ובבלאק ג'ק.

"למשתתפים ניתנה ההזדמנות לבצע מהלכים מסוכנים או מהלכים בטוחים ושמרנים בהתאם כמובן לחוקי המשחק," כתבו המחברים. "המשתתפים שחוו עוררות מינית מוגברת היו אימפולסיביים יותר והייתה בהם נכונות גדולה יותר לקחת מהלכים מסוכנים במשחק הבלאק ג'ק. "התוצאות הראו בבירור כי כאשר אדם נתקל ב"רמזים מיניים חזקים" כמו עירום שהופכים אותו למגורה מינית, "עשויות להיות לו עכבות נמוכות שעלולות להוביל להחלטות לקויות". האם זו הסיבה שלמלצריות בבתי קזינו בעולם יש תמיד מחשוף עמוק וחצאית קצרצרה?

כנראה שלא היינו זקוקים למחקר רשמי שיספר לנו שמוח שחושב על סקס כבר לא ממש מתפקד כמוח וכנראה לא היינו מבקשים עצה ממישהו שממש ממש חרמן כרגע. מה שכן, התוצאות שימושיות כשמנסים להבין התנהגויות מיניות מסוימות שהן, איך נאמר את זה בעדינות, לא עושים עמכם חסד. מכון גוטמכר, למשל, מדווח כי יותר ממחצית מכלל ההריונות בארצות הברית בכל שנה אינם מתוכננים כלל, 54% מכלל ההריונות הללו הם תוצאה של יחסי מין לא מוגנים. ועדיין לא אמרנו מילה על אלפים רבים של דולרים שהולכים לאיבוד מדי יום בשולחנות המשחק ברחבי לאס וגאס.

מילה אחת שחשוב להגיד כשמפרסמים מחקרים מהסוג הזה: חרמנות לעולם איננה תירוץ לפגיעה באחרים, לא מינית, לא פיזית ולא מילולית. גם אם עוררות מינית מקשה מעט על קבלת החלטות רציונאלית, אין שום סיכוי שהתירוץ הזה יהיה קביל, לא משפטית וחשוב מכל - לא מוסרית. 

אחרי שתי בנות, בריטני ואיאן מקלנטיירהופתעו לגלות יום אחד שהם מצפים לתאומים. אבל מהר מאוד ההלם שלהם התחלף בכאב לב, אחרי שגילו שהזכר מבין התאומים סובל מהתפתחות איטית, מוח קטן ומום קשה בלב. הרופאים הסבירו לזוג מקנזס, שאם היה מדובר רק בבעיה שבלב היה ניתן לנתח את האובר הקטן, אבל בשל הבעיות הנוספות אין שום סיכוי שהוא ישרוד, וככל הנראה עד ספטמבר – מועד הלידה – תשרוד ברחמה של בריטני רק התינוקת.

למרבה הצער, הסיפור הטרגי הזה הוא לא מאוד נדיר במקרה של תאומים. עם זאת, במקרה של משפחת מקלנטייר הוא טומן בחובו גם איזושהי נקודת אור מנחמת: בצילומי האולטרסאונד שעשו לעוברים, נדהמו הרופאים לגלות שלמרות הבדלי המשקל והגודל הנכרים בין שני התאומים (הזכר שוקל 255 גרם בלבד, שליש מאחותו), השניים צולמו כשהם מחזיקים ידיים.

"אני יודעת שאני זו שסוחבת אותם", אמרה בריטני בראיון לערוץ הטלוויזיה Pix 11. "אבל היא היחידה שבאמת יכולה להיות שם בשבילו ולתמוך בו...אז זה מנחם לדעת שאם הוא באמת ימות, הוא לא יהיה לבד".

למרות שבריטני ואיאן, כמו גם שתי בנותיהם, מבינים שאין להם הרבה סיכוי לפגוש בתינוק הקטן, הם אומרים שעצם העובדה שיש להם תמונה שלו, שלו ובטוח, היא עבורם נחמה עצומה.

המסלול הנורמטיבי הכולל צבא, לימודים גבוהים, זוגיות, מגורים משותפים, חתונה וילדים מתיישב עם החברה הישראלית כמעט כמו חומוס וטחינה. אנחנו כל כך רגילים אליו שסטייה ממנו נתפסת כמשהו שיש "לתקן" או לכל הפחות להסביר ולנמק אותו היטב. כך לדוגמא,  כתבות על אמהות יחידניות, נשים אלהוריות, או סרבני גיוס מעוררות עניין רב בקוראים שמתקשים, פעמים רבות, להבין את הבחירות ההזויות של המרואיינות/ים. נשים נוספות שנקודה מסויימת במסלול לא מתאימה לחייהן הן כאלו שנמצאות במערכת יחסים מחייבת אולם בוחרות שלא לגור כעת עם בן זוגן.

עוד באון לייף:

• בגיל 40 פלוס: להיות אם חד הורית לתינוק
• האישה האחרת: לנהל רומן עם גבר נשוי
• איך בוגדים בעידן הדיגיטאלי?

שקד (32) עוסקת בביולוגיה ומתגוררת ברמת גן. בארבע השנים האחרונות היא מנהלת מערכת יחסיםעם אדריכל מראש פינה ולא, אין להם כוונה לעבור לגור יחד.

"הרבה אנשים מסתכלים על הזוגיות שלנו ואומרים שאנחנו לא עושים את זה כמו שצריך! אני מקבלת בזוגיות את כל הדברים הטובים, מילה טובה, פרגון, מגע וחיבוק ופחות את השטויות של השותפים לדירה. אנחנו האחד עם השנייה בלי להיכנס האחד לשנייה לווריד, נותנים זה לזו הרבה אויר נפגשים פעם בשבועיים לסוף שבוע ארוך. אנחנו משתדלים ממש לא להיכנס לשגרה וזה משהו שקורה לאנשים כשהם גרים ביחד. השותפות במגורים מולידה מתחים במקום שיהיה נעים ונחמד ביחד".

ולא תרצו לעבור לגור ביחד? אף פעם?

"אני בכלל לא בטוחה. יש משהו נכון ובריא ככה, גם לי וגם לו. זה לא שאנחנו מסתירים דברים זה מזו, להפך, אנחנו מאד משתפים אבל שומרים על המקום הזה בו לכל אחד נשאר מקום לעצמו וללבד שלו. הרבה אנשים לא יכולים להבין את זה אבל הם לא צריכים. רק אני צריכה להבין את זה. לא תמיד צריך לעבוד לפי הספר. צריך לראות מה עושה לך טוב ולממש את זה, כל עוד זה לא פוגע באחרים. החברה מתווה דרך מסוימת, זה נכון אבל זה לא אומר שחייבים ללכת בדרך הזו. אני בטוחה שזה לא יתאים לרוב האנשים אבל לנו זה עובד".

מרב מיכאלי וליאור שליין קנו שתי דירות באותו הבניין ונמצאים במערכת יחסים כשהם ממשיכים לגור בנפרד - מה את אומרת?

"אידיאלי!"

"יש לי את הפינה שלי"

קרן (שם בדוי) בת 31, היא הייטקיסטית מחיפה שנמצאת כבר ארבע שנים בקשר עם מהנדס בן 30 שגר בבאר שבע ויש להם סיפור מעניין במיוחד:

"החבר שלי מכור נקי. עד שלוש בצהריים הוא במרכז יום וחובה עליו להיות שם, הוא ביקש להיות שם בעצמו כי הוא סובל מהתמכרות לסמים. הוא חייב להיכנס לאיזושהי שגרה ובטיפול הזה ממליצים לא לעשות שינויים דרסטיים בחיים. אז אני גרה בחיפה והוא שם. אנחנו מתראים בערך שלוש פעמים בשבוע. עכשיו זה נהיה קצת יותר קל כי לאחרונה הרכבות קצת השתפרו".

ואין מחשבה על לעבור לגור ביחד בעתיד?

"זה לא על הפרק. אם יש מצב שזה פוגע לו בטיפול אז זה לא רלוונטי כרגע. הוא רצה להתרחק מהעיר אבל הוא לא באמת יכול להתרחק מבאר שבע כי יש לו שני ילדים ולא נעשה משהו שייפגע  באפשרות שלו להיות פעיל כאבא. אם נחיה ביחד בעתיד, נחיה שם. מבחינתי, כל עוד אשתו לשעבר גרה שם, גם אנחנו נגור שם. אני מאד מתגעגעת אליו אבל מצד שני זה גם יותר נח, יש לי את הפינה שלי, את החדר שלי. כרגע זה הדבר הנכון עבורנו. אם נגור ביחד זה יפגע בדברים שהם חשובים יותר".

וכששואלים אותך למה אתם לא עוברים לגור יחד מה את עונה?

"שזה מורכב. אני מאוד גאה בו על התהליך הזה אבל אני לא בטוחה שההורים שלי יבינו, לכן לא סיפרתי להם מה הסיבה. אני משתדלת לא להסתיר אבל זה שלו ולא שלי ואני לא יכולה לחשוף אותו. נכון, זה לא קל, אבל אני לא מכירה זוגיות קלה. אני לא ממורמרת מהסיטואציה. אני בחרתי בזה".

"לא רבים על שטויות"

ויקי כרמין (53) היא אשת חינוך ומתגוררת בקיבוץ מגן. היא נשואה ובעלה חי במושב ישע. יש להם שלושה ילדים משותפים.

"הגיע שלב שבו לבעלי נמאס מהקיבוץ. נמאסה עליו השיטה והוא ראה שלא יהיו שינויים באופק. אני הייתי מאד מחוברת לקיבוץ בזמנו, כיהנתי כאן בכל מיני תפקידים ולא רציתי לעזוב. היה פיצוץ, נפרדנו והוא עזב את הקיבוץ. אחר כך, היחסים ביננו השתפרו וחזרנו זה לזו. צריך להבין שמגן הוא קיבוץ שיתופי, מאד שיתופי. כאן מדינת הדינוזאורים. לא היה כאן מעולם זוג שנפרד וחזר. כולם התגרשו בסוף והסיפור יוצא הדופן שלנו נפל עליהם כאן כרעם ביום בהיר. אחרי שחזרנו הקיבוץ אמר שבעלי לא יכול לחזור לכאן".

מה זאת אומרת? את אשתו, הוא בעלך, בבית עוד יש ילדים, מה זה אומר "לא יכול לחזור"?

"אמרו שהוא לא יכול להיות פה. לא כחבר קיבוץ וגם לא בתור תושב. אסור היה לו לגור איתי. אסור היה לו לישון כאן. הופעל עליי לחץ כדי שהוא לא יגור פה ושגם אני אעזוב.  אבל אני לא עזבתי, אפילו שירדו כאן לחיי. בינתיים, עם הזמן התברר שדווקא יש לזה השפעה חיובית. ממגן לישע זה בסך הכל שבע דקות נסיעה על השעון אז אנחנו נוסעים הלוך ושוב. נוצרו הרגלים חדשים, כבר לא רבים על כל מיני שטויות קטנות, מנצלים את המפגשים לשיחה ולא לדברים קטנים ושוליים".

אז יכולת לעבור למושב ישע, לגור בבית עם בעלך ובחרת שלא?

"היחסים ביננו מאד השתפרו, גם בעלי חושב ככה. אנחנו פחות סיר לחץ ופחות יושבים אחד לשני בווריד. הגעתי לזה מכורח המציאות, לא יודעת אם הייתי עושה את זה במודע אבל זה לגמרי לא רע. אנחנו כבר 8-9 שנים ככה. כל אחד זוכה בעצמאות שלו, הילדים נהנים מזה וכולנו יוצאים נשכרים. זה בהחלט משאיר מקום להתגעגע קצת, לספונטניות ולהרבה דברים אחרים. יש לנו עוד לפחות שנתיים עד שהקטן שלנו יתגייס ואולי אחר כך ניתן לבית בישע קצת יותר מרכז כובד אבל לא, לא אוותר על הבית שלי בקיבוץ מגן".

אז יש לזה רק יתרונות או שיש גם חסרונות?

"המממ...מאד יקר להחזיק שני בתים".

אם יש חנות (יותר נכון רשת) שכל כולה בגובה עיני הילדים זו אימג'נריום - גן עדן מלא בצעצועים, אבל מהסוג האיכותי והחכם, ואי לכך לא זול שם בכלל. לכן כשיש  מבצע אני משתדלת לנצל אותו. עד  22 בפברואר יש מבצע של 15 אחוז הנחה על מוצרי התינוקות, בהם אוניברסיטה, בריכת כדורים כייפית וגם פסנתר מקסים. 

בקיצור, תשכחו מכל הצעצועים הזולים שמתפרקים אחרי דקה, פה יש מחשבה על איכות לא פחות מאשר על צבעוניות וטרנדיות. 

בין המוצרים המובילים המוצעים בהנחה גם אמבטיה ניידת לתינוק, כל מוצרי העץ לפעוטות כמו פאזל עץ מגנטי, סט חלקי עץ פירות ועוד, סדרת הבובות של קיקו ניקו ועוד. את הפסנתר, שאצלנו בבית רבים עליו כל שלושת הילדים, אפשר לרכוש ב-139 שקל במקום ב-299 שקל. נשמע טוב אה? ושלא תחשבו שמדובר בסתם צעצוע, כי באימג'נריום שום דבר הוא לא סתם, אלא הכל פרי פיתוח מדויק ומושכל. מדובר בפסנתר שהילדים לומדים לנגן עליו בהתאם לפרטיטורות, לפי הצבעים. שיטת הלמידה לפי צבעים מתוכננת כדי לעזור לילדים לתהחיל לנגן מבלי לדעת מוזיקה. 

רבות דובר גם בשבחי האוניברסיטה לילד, ויש לא מעט הורים שחושבים שמדובר בשטות גמורה. אם אתם לא חושבים כך, אז תדעו שזו שמיכת פעילויות רב שלבית המגרה את ההתפתחות הפיזית והפסיכו-מוטורית אצל התינוק בכל שלב. היא מגיעה עם קשתות, מכונית מוזיקלית, רעשן פרח עם טבעות, מראה מרופדת ובובות תלויות. הכל מודולרי, מתפרק וכדומה. 

בריכת הכדורים, ממש כמו בג'ימבורי, אבל כזו שמתקפלת, מגיעה עם 100 כדורים למשחק עם תיק נשיאה. המחיר שלה סביב 200 שקל עכשיו, אז כדאי. 

ולחובבי הז'אנר, יש גם הנחה על בובת קיקוניקו, המלווה את התינוק שלכם מהיום הראשון כדי שיגדל עם ערכים אנושיים וחיוביים.  יש לבובה אוזן אחת גדולה ואוזן אחת קטנה כדי להעביר מסר שהוא לא מושלם אך מאושר.

אומרים אהבה יש בעולם, ואם יש אהבה, יש גם סקס. סאלי מוסטנגומיץ' גבל, זוג אוהב במיוחד מאוסטרליה, נאבקים בצנזורה שמפעילה אינסטגרם על התמונות הארוטיות שהשניים מעלים לרשת החברתית. מה הסיפור שלהם ולמה בכלל להעלות תמונות חושניות לרשת כשברור שיש סיכוי טוב שיורידו אותן?

ובכן, בני הזוג הפוטוגניים למדי רואים בעצמם שליחי ציבור במשימה חשובה מאין כמוה: קידום מיניות ואהבה על ידי פרסום תמונות של אהבתם הגלויה, לעתים עם טיפים מעשיים.  

מיץ' גבל: "אנחנו משתפים כמה מהחוויות שלנו כי אנחנו רוצים שאנשים ידברו על סקס בגלוי במערכות היחסים שלהם ... אנחנו לא מומחים, אבל אנחנו רוצים לחשוב שהפוסטים שאנחנו מפרסמים מסייעים לחלקכם עם הפרטנרים שלכם".

אני זז עם הלשון שלי מהחלק האחורי של הברך הימנית שלה למעלה, אל ראשית הירך וקצת  יותר מזה, נושם בקצב קבוע, מוציא אוויר כבד וחם בעת ובעונה אחת. אני מסיים את הליקוק בנשיקה רכה ואחר מקרב את שפתי למה שנשאר מהחלק הפנימי של הירך השמאלית ופשוט משאיר אותן שם, קרוב ככל האפשר מבלי לנשק אותה.

סאלי מוסטנג, זוגתו, הוסיפה: "חיי המין שלנו מעולם לא היו טובים יותר. החלטנו שאחרים עשויים ליהנות מכך ולקבל מכך השראה".

למרבה הצער, קהילת אינסטגרם לא מבינה לא באהבה ולא בארוטיקה, והפוסטים של הזוג מדווחים תדיר ונמחקים מהרשת.

מיץ' הסביר את מחיקות הסטטוסים בפוסט נפרד בו נכתבו, בין השאר, הדברים הבאים:  

"אני מקבל את זה שאני וסאלי בהחלט מותחים את הגבולות של אסור ומותר. יש פוסטים שהם יותר ממוקדים על ההיבט הפיזי של מערכת היחסים שלנו. במובן מסוים זה יצר אפקט הפוך ממה שהתכוונו במקור אבל הייתה לנו את התמונה גדולה בראש – אם נהיה יותר בוטים נזכה ליותר חשיפה וכך נצליח להשפיע. סקס הוא חלק עצום ממי שאני, למעשה הוא מהווה חלק משמעותי גדול יותר בחיים מאשר האמנות שלי, לדוגמא".

סאלי משתפת ברגשות דומים ומסבירה את הבסיס לפוסט מסוים שנמחק:

"הסיפור הוא די קסום באמת. פגשתי בעלים של משתלת פרחים, המוח שלי התבלבל. חזרתי הביתה עם המון בדלי הפרחים. ביקשתי מחברה טובה שלי שהיא גם מאפרת לבוא ליצור משהו מיוחד וממינג, צלם, שיבוא לתפוס את הרגע. מיץ' ואני חתכנו את הגבעולים של כל הפרחים ופיזרנו אותם בחצר האחורית שלנו, ובזמן הזה מינג צילם, זה היה ביטוי יצירתי אמיתי בשבילי. הצבעים היופי של הפרחים מייצגים את האהבה שלנו אחר כך, ישבנו יחד בארוחת ערב ונזכרנו שאחר הצהריים היה שטף זימה במיוחד בשבילנו".

וכאן היא נכנסת לפרטים:

"הטקסט היה על יום קיץ ספציפי כשאנחנו כמהים זה לגופה של זו. זה היה עוצמתי וזה בהחלט היה כתוב בצורה מאוד גרפית. לא ממש הצד הרוחני או הרגשי של סקס אבל גם זה קיים".

אותי מעניינת רק שאלה אחת: אינסטגרם ממהר לצנזר תמונות וטקסטים נוטפים סקס של זוג צעיר, חטוב, לבן ופוטוגני. מעניין מה היה עולה בגורלם של צילומים מיניים של זוג קצת פחות הטרונורמטיבי וסקסי. 

יש עוולות בחסות המדינה שכולנו מכירים: ביטוח לאומי, דואר ישראל, שוד הגז. אבל יש עוולות בחסות המדינה שנשארים נחלתם של מי שהמדינה לא רואה כאזרחים שווי זכויות: פנסיה לנשים, נישואין ללהט"בים  או זכות האישה על גופה. ועדות להפסקת היריון הן המקרה הבולט של שלילת האוטונומיה של אישה על גופה, אבל מסתבר שזה לא נגמר שם. מסתבר שבישראל של שנת 2016, אישה שנמצאת במערכת יחסים עם אישה אחרת לא יכולה לתרום לה ביצית.

עוד באון לייף:

• לצאת מהארון אחרי גיל 50
• בוצ'ות ותינוקות: התמונות ששוברות סטריאוטיפים
• אם הלסביות הייתה אפשרות מובנת מאליה

התופעה בה בזוגיות לסביתאישה אחת תורמת את הביצית והשנייה נושאת את ההיריון, מכונה Shared Motherhood, או היריון משותף, והיא נפוצה מאוד בספרד ובחלקים של יוון. בישראל, הסיפור התחיל דווקא מזוגות שחוו קשיים רפואיים, מסבירה ד"ר רות זפרן, מרצה בבית הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה. "בדרך כלל הבחורה מביניהן שהייתה יותר מבוגרת והביציות שלה כבר היו במצב לא אופטימלי להשיג היריון רצתה לקחת ביצית מבת הזוג שלה. זה מאוד הגיוני בסך הכל". אחרי כן, הקונספט צבר תאוצה, אומרת ד"ר זפרן. "זה קיבל הרבה מאוד פרסום אז גם נשים אחרות, שלא היה להן צורך רפואי, אמרו שזה רעיון נורא נחמד, כי זה מאפשר להן שותפות – כמו בזוגות הטרוסקסואליים שלשני הצדדים יש חלק. זה נראה לי מאוד טבעי. אם אני חושבת על זה, אני מתחברת לזה לגמרי".

החוק

אבל בישראל, זוגות נשים לא יוכלו לעבור את התהליך הזה. "הפרקטיקה של העברת ביציות בין בנות זוג נאסרה בחוק לפני כמה שנים", אומרת ד"ר ספרן, "כשנחקק חוק תרומת ביציות שהגביל את האפשרות הזו מכמה סיבות. המרכזית שבהן היא שאפשר לקבל תרומת ביצית רק כשיש צורך רפואי. תקפו את האספקט הזה של החוק בבג"צ, אבל בג"צ דחה את העתירה וסירב לאפשר את הפרקטיקה הזו עד לתיקון החוק. הוא העביר את הכדור למגרש של המחוקק".

אז אמנם אי-אפשר לעבור את התהליך הזה בארץ, אבל הביקוש קיים. ביום שבת, 20.02.2016, התקיים במרכז הגאה בגן מאיר בתל אביב כנס משפחה גאה שיעסוק בקיום תא משפחתי להט"בי, לרבות תהליך היריון משותף.

יעל (שם בדוי), שרוצה להקים משפחה עם בת זוגה, מסבירה: "אני לא רואה את החוויה של היריון כחוויה שמדברת אליי. אני לא רוצה ללדת ובת הזוג שלי רוצה לעשות את זה. לכן אנחנו רוצות שפעם אחת זה יהיה מהביצית שלי ופעם אחת מהביצית שלה. זה משהו שכבר הסכמנו עליו לפני הרבה זמן". לשם כך, על יעל לקחת הורמונים במשך מספר שבועות כדי למקסם את כמות ואיכות הביציות שלה. לאחר מכן יש לשאוב אותן, להפרותן ולהשתילן אצל בת-זוגה. אבל אפילו את ההורמונים אסור לתת לה בארץ. הן יצטרכו לטוס למדינה אחרת למשך תקופה ארוכה, לפספס ימי עבודה ולהיות רחוקות ממשפחותיהן בתהליך המרגש והמלחיץ הזה.

לחלל הזה נכנסת חברת תמוז, שמארגנת את כל התהליך – בהודו. "לזוג נשוי מותר שיהיה להם מי שישתתף בפונדקאות אבל לאישה רווקה אסור, בחוק, לקחת אישה פונדקאית בארץ", יעל אומרת בתסכול. "זה החוק הישראלי. למה זוג לסביותשחיות ביחד ויש להן ילדים, ולאחת מהן היה סרטן והיא כבר לא יכולה להיכנס להיריון, למה הן צריכות לטוס להודו? אני לא חושבת שהמדינה צריכה לממן את הכל, אבל מה זה עניינה מה אני עושה עם החיים שלי? מה זה עניינה מה ההסדר הזוגי שלי?"

חשוב להדגיש – הפרקטיקה של היריון משותף התקיימה בישראל, במספר מקרים בודדים שהתרחשו לפני חוק תרומת ביציות ובהם בג"צ הכיר בתורמות הביציות כאימהות. "פסק הדין המקורי שהכיר בשתי האימהות יצר בעצם איזשהו תקדים של הכרה בהורה נוסף מאותו מין", אומרת ד"ר זפרן, "גם עבור גברים, באמצעות צו הורות. המקרים הראשונים של הנשים האלה סללו את הדרך עבור גייז בפונדקאות הודו ונפאל. זה עשה משהו".

אבל אז נחקק חוק תרומת ביציות, שקבע שכדי שוועדת החריגים תאשר תרומת ביציות לאישה ספציפית, עליה לוודא שמתקיימים "טעמים דתיים או חברתיים המצדיקים תרומת ביציות" (לשון החוק). בכלל, כללי הדת שזורים בחוק הזה לכל אורכו: לתורמת הביציות אסור להיות נשואה, היא חייבת להיות בת דתה של מי שמבקשת את הביציות ובוועדת החריגים חייב לשבת איש דת (במקרה של נשים יהודיות, הוא יהיה נציג של הרבנות הראשית). זאת בניגוד להרכב ועדת האישורים הכללית, בה חייב לשבת "נציג ציבור או איש דת, לבקשת התורמת".

ומי האימא?

החוק הישראלי לא מגדיר בדיוק מיהי אימא. "יש בחוק הישראלי מן זיגזוג", מסבירה ד"ר זפרן, "בין אימהות שהיא תוצר גנטי לאימהות שהיא תוצר הריוני ואני חושבת שאנחנו יכולים לחיות עם זה די בשלום". עם זאת, "כלל היסוד בישראל הוא שהיולדת היא האם. הכלל, שהמקור שלו בהלכה היהודית, הכיר ביולדת כאם וחייב את האם הגנטית בצו הורות בהתערבות בית משפט". אבל טכניקות ההולדה מתרחבות ומשתכללות בעוד שהחוק הישראלי מדשדש מאחור.

חוק תרומת הביציות רואה את מי שתורמת ביצית כאם, לפי הכללים שנקבעו בו. אבל איך אנחנו, כחברה, מגדירים מיהי אימא? האם היא מי שילדה אותך, או מי שגידלה אותך? האם זו מי שחולקת איתך מטען גנטי, או מי שחולקת איתך את נשמתה? בזוגות נשים ישנה אפשרות לגם וגם, אבל המחוקק מנע זאת מהן.

אז למה להתעקש? למה שבת הזוג שלא ילדה תאמץ את ילדיה של זוגתה וזהו? נוסף לעניין העקרוני שבו המדינה חודרת לשיקולים פרטיים שנוגעים לגופה של אישה, "הביולוגיה של שתינו חשובה", מסבירה יעל, "זה טבעי, זה אנושי – אנחנו רוצים לשרוד, זה נראה לנו חשוב שיהיה משהו אחרינו. זה לא שלמשהו שהוא לא ביולוגי אין עדיפות, אבל מבחינתנו גם וגם זה חשוב. אנחנו רוצות להשאיר בעולם את המטען של שתינו. זה חשוב לנו. זכותו של מישהו אחר לחשוב משהו אחר. ביולוגיה היא לא הדבר היחידי, ואני לא אומרת שזה הכי חשוב וזה מעל הכל, אבל כן, זה גם חשוב". וצריך להודות על האמת: אם הן היו סטרייטיות, השאלה אפילו לא הייתה עולה.

"אני לא חושבת שזה המודל האידיאלי היחיד", אומרת יעל, "או שכל הזוגות הלסביים צריכים לעשות את זה. אני חושבת שצריך לתת לאנשים לעשות את הבחירות הכי ראויות בעיניהם ואני מוכנה לשלם את המחיר של זה. לאף אחד אין זכות להחליט בשבילי".

יש כל מיני אקסיומות בחיים שלנו. 'אימא יש רק אחת' לא צריכה להיות אחת מהן (באופן אירוני, 'גופי הוא ברשותי' אינה אקסיומה, אבל ראויה שתהיה). 

כבר די הרבה זמן שרופאים משבחים (ולפעמים אפילו בצורה אגרסיבית) את ייתרונות ההנקה וחלב האם. אבל כרגיל, תמונה אחת שווה אלף מחקרים או שכנועים.

לפני כמה ימים, העלתה מלורי סמוט'רסלרשת החברתית תמונה של שתי שקיות חלב אם אותן שאבה. כמו שאתם רואים, אפשר בקלות להבחין שיש להן צבע שונה, ולדעתה של סמוט'רס זה בכלל לא מקרי.

מתוך עמוד הפייסבוק של מלורי סמוט'רס

"זה מטורף לחלוטין ומדהים", כתבה סמוט'רס מתחת לתמונה. "לפני כמה זמן קראתי מאמר על איך חלב אם משתנה ולא רק מבחינה קלורית כדי להתאים לצרכים של התינוק". לדבריה, במאמר היה כתוב שכאשר התינוק יונק, הרוק שלו "מתגנב" לתוך הפטמה, שם הוא עובר מעין איתור של וירוסים וחיידקים, ואם נראה שמשהו לא בסדר (כלומר התינוק חולה או שהוא נושא איזה זיהום), הגוף של האמא מצליח לשנות את הרכב החלב על ידי ייצור נוגדנים שמותאם לצרכים של התינוק באותו הרגע.

מתוך עמוד הפייסבוק של מלורי סמוט'רס

סמוט'רס הוסיפה שאת הדברים האלו מגבה מחקר שנערך ב-2013, שמצא כי כאשר התינוק חולה, מספר הלויקוציטים (תאי הדם הלבנים) בחלב מזנק. "לא ממש זכרתי את המאמר הזה, עד שהוצאתי היום מהמקרר את שקיות החלב ששאבתי", כתבה סמוט'רס.

סמוט'רס מספרת שהיא שמה לב שהחלב ששאבה בזמן שהתינוק שלה היה מצונן, נראה לגמרי אחרת מהחלב ששאבה רק יום קודם לכן, כשהוא עוד היה בריא. "תסתכלו עד כמה החלב ששאבתי בשישי דומה לקולוסטרום (הסופר חלב שמלא בנוגדנים ובלויקוציטים שאת מייצרת בימים הראשונים שלאחר הלידה) והוא הגיע לאחר שהנקתי את התינוק המקורר במשך כל הלילה". לבסוף היא כתבה "מדהים, אה? הגוף האנושי לא מפסיק להפתיע אותי".

עד כה צבר הסטטוס של סמוט'רס למעלה מ-72 אלף שיתופים, לא מעט מהם מצד רופאים ומרכזי לידה שתמכו בדבריה ואף הביאו מחקרים נוספים שמאשרים את העניין. כך שבאמת לא נותר אלא להסכים עם סמוט'רס – הגוף האנושי הוא באמת מדהים.  

הגעת הביתה, רצוצה ועייפה בתום יום שלם בעבודה ואחרי אחר צהריים מתיש במיוחד עם הילדים, מגיעה השעה לארוחת ערב. את גמורה ואין לך אנרגיה להפיק עכשיו ארוחת ערב מושקעת שמכילה את כל אבות המזון שכל הזמן מפמפמים לך שהילדים שלך זקוקים להם ואת מוצאת את עצמך מאלתרת ממה שיש במקרר. עד כאן, מדובר בסיפור מוכר. מה שכן, סביר להניח שלא תתגאי בארוחה הזו. אפילו, ייתכן, שתלקי את עצמך בהזדמנות זו או אחרת שאת לא עושה די בשביל הילדים שלך, שאין לך סבלנות, שאת לא משקיעה, לא מעניקה, לא מספיק דואגת, לא מספיק.

עוד באון לייף:

• אמהות הן אף פעם לא מספיק טובות
• ארוחת ערב יצירתית בקופסא
• מחקר: אמהות עובדות משפיעות לטובה על ילדיהן

כי הרי מול שטף התמונות של ארוחות מושקעות ונדיבות שאמהות מעלות לפייסבוק אחרי שלכאורה הכינו אותן לילדים שלהן קשה להישאר אדישות. הירקות חתוכים בצורות, האומלט זכה לטיפול מיוחד עם זוג זיתים שהפכו לעיניים ופלח פלפל שהפך לחיוך והנה, הן גם הצליחו לדחוף לילדים שלהן משהו בריא עם קצת עיצוב. ככה זה כשמשקיעים ואת? תתביישי לך.

אם אחת בסידני החליטה שלא ממש בא לה להתבייש ובצדק. היא פרסמה בקבוצת אמהות בפייסבוק תמונה של ארוחת ערב שהגישה לילדים שלה עם הכיתוב המשעשע הבא:

"כנראה שהגעתי לשפל חדש. הכנתי ארוחת ערב לילדים: בצק עלים, רוטב פיצה וגבינה מגוררת. קראתי להם כיסוני פיצה נימוחים. הילדים חושבים שאני קוסמת. יש שם בחוץ עוד אמהות עצלניות הערב?"

הפוסט זכה למאות לייקים ותגובות מאמהות שכתבו לה "יש ערבים שפשוט נועדו לארוחות לא מושקעות" ושיתפו בתמונות משל עצמן של אוכל לא מושקע עם שם מפוצץ. בדומה לפרסום מתכונים פשוטים, האמהות צילמו את "יצירות המופת" והוסיפו מספר מילים על המנה או על תהליך ההכנה.

"בשתי דקות הפכו שאריות כנפי ברבקיו למרק עוף ותירס עם אטריות", כתבה אחת.

"בשר טחון עם קורט רסק עגבניות, גבינה מגוררת, כמה עלי חסה, עגבנייה ומלפפון הושלכו כולם לסירת טאקו (טורטייה מקמח תירס) כדי שאוכל להעמיד פנים שאני אמא טובה", השיב אחרת.

בעוד חלק מהארוחות נשמעו קצת יותר הרפתקניות מאחרות (פטריות אפויות במעטה גבינה) רובן היו פשוטות אך טעימות - פסטה, ביצים מקושקשות וכריכי חמאת בוטנים למשל.

ולמרות שהאמהות פרסמו את התמונות בתוספת קצת אשמה ומבוכה בארוחת הערב הפשוטה שלהם, אחרות מיהרו לומר להן שעדיין היא נראית טעימה להפליא. הילדים שלי יזכו לקבל מחר את הכיסונים האלה" כתבה לה אמא מתלהבת. "זה נראה טעים ממש", הסכימה אחרת.

הורים צעירים יודעים כמה קשה לתמרן בין עשרות המטלות החדשות שמגיעות יחד עם בואו של תינוק חדש, וכששניים מגיעים בבת אחת – זה בכלל הופך לג'אגלינג מטורף. האם הטרייה קונסטנס הולהחליטה לשתף עם העולם את אחד הטריקים שעוזרים לה להפוך את משימת גידול התאומים לאפשרית, ובכך החלה את מה שהפך לאוסף מבריק ומצחיק של שיטות חדשניות לאימהות מרובות משימות. הסוד: אל תפחדו להשתמש ברגליים.

עוד באון לייף:

• עד כמה זה באמת קשה לגדל תאומים?
• תזונת תינוקות: לאכול עם הידיים זה בריא
• מדריך לתזונת התינוק בשנה הראשונה

הכל התחיל כשהול העלתה את התמונה הבאה לעמוד הפייסבוק שלה, שם עוקבים אחריה מעל ל-500 אלף איש. "מצאתי את התמונה הזו של יכולות המולטיטסקינג המדהימות שלי", הול כתבה. "החיבור שלי לאייפון עדיין לא הובס בידי צאצא". 

 

 

Found this flashback pic of my incredible multitasking skills. My attachment to the IPhone is yet to be defeated by spawn.

Posted by Constance Hall on Wednesday, March 16, 2016

 

 

מהר מאוד הצטרפו לחגיגה אמהות נוספות, לתאומים ובכלל, והציגו את השיטות שלהן לשמור על יעילות בזמן הזנת התינוקות.

 

לורה דורסטון נעזרת באחים הגדולים:

 

ברי הילייר מצליחה להאכיל ולהשתכר בו זמנית:

 

רבקה רדינג צריכה רק יד אחת:

 

וסטייסי גווטקין מוכיחה שאפשר גם בלי ידיים:

 

דבי סיינסברי צריכה לרשום פטנט על השיטה שלה:

 

אצל מנדי נוסקה החינוך למולטי-טסקינג מתחיל בגיל צעיר מאוד:

 

איוונה קרטר מדגימה את שיטת הרגליים:

 

ורייצ'ל שילדס מראה שהשיטה תקפה לא רק להזנה, אלא גם לשעת המשחק:

מאז שהייתי קטנה החלום הכי גדול שלי היה אהבה, אהבה כמו בסרטים של דיסני שהייתי רואה (שהם סופר בעייתיים, אבל זה לפעם אחרת). רציתי את הסוף הטוב הזה, את הנסיך שמציל את הנסיכה, שיגרום להכל להיות בסדר, שיגרום לי להיות שלמה עם עצמי. הייתי בטוחה שברגע שאמצא בן אדם שיאהב אותי ושאני אוהב בחזרה כל בעיותיי יפתרו, כי אני אהיה מאושרת, ואותו הבחור שיאהב אותי יגרום לי לאהוב את עצמי. זה היה הסוף הטוב שדמיינתי לעצמי. אבל החיים הם ממש לא סרט דיסני, ואם יש סוף טוב, גם לו יש סוף.

עוד באון לייף:

• רגע לפני שאני מתאשפזת במחלקת הפרעות אכילה
• חינוך מיני פורץ דרך על המסך שלכם
• הפרעות אכילה בחסות משרד החינוך

כשהייתי בת ארבע עשרה, בשיא הפרעות האכילה שלי, הכרתי את האהבה הראשונה שלי. זאת הייתה אהבה תמימה ומשוגעת של ילדים שעוד לא ידעו אהבה בחייהם, אופוריה מושלמת וורודה שהייתי בטוחה שהולכת להציל אותי מעצמי. וכמובן ששוב בתמימות רבה טעיתי בגדול, כי את הבחור אהבתי יותר ממה שאי פעם אהבתי את עצמי. ואותו בחור מסכן שאהב אותי, היה צריך גם לראות אותי נבלעת לתוך השנאה עצמית שלי, בלי שום דרך להציל אותי, הרי מה הוא מבין מהחיים. היינו ממש ילדים.

וכך בעצם נוצר "משולש אהבה" ביני, בינו ובין חברתי היקרה, הפרעת האכילה. אותה חברה, שכמו שציינתי בפעם הקודמת אכן הייתה חברה נאמנה, לא עזבה לרגע ונכללה בכל ריב ובכל שיחה. אני הייתי מנסה להסביר לו את הקשר העמוק שיש לי איתה, מנסה להראות שהוא לא מזיק ושהוא אפילו די חכם: ניסיתי להסביר לו שזה הגיוני ולגיטימי להקיא ארוחות, כי ככה את יכולה גם לאכול וגם להישאר רזה. וזה בדיוק העניין במחלה הזאת, היא משקפת לך את המציאות בצורה עקומה למדי, בצורה שהוא כמובן לא הבין. אז היינו רבים שעות ומחפשים פתרונות, ובתוך כל זה שכחנו שאנחנו רק בני ארבע עשרה שעוד לא מבינים כלום מהחיים ולא יכולים להציל אחד את השני. לא הבנתי שהוא לא יכול להיות האדם שיחבר את השברים וישקף לי מציאות חדשה, הוא לא נסיך מסרט של דיסני. הכול היה נורא מסובך והוא נפל איתי לשם.

ובסוף האהבה לא נצחה. האהבה הפסידה, ביום שהוא החליט לדבר עם יועצת בית הספר שלי על מצבי. בזמנו זה היה הדבר הכי נורא בעולם. היום אני מבינה שזה הדבר שהציל את חיי.

המחלה משקפת את המציאות בצורה עקומה. צילום: Shutterstock

בהתחלה כעסתי עליו מאוד, כי זאת הייתה סוג של בגידה. אבל לא עזבתי, כי הייתי כל כך תלויה בו, כל כך תלויה באהבה שנתן, באהבה שלא קיבלתי מעצמי מעולם. וזאת כנראה הייתה הסיבה שזמן קצר לאחר מכן הוא בעצמו עזב, כי היה נמאס לו לנהל מערכת יחסים עם בובה חלשה על חוטים שתלויה בו כל כך.

אחרי זמן מה הוא הודיע לי שצריך להיפגש לדבר, ואני מרוב לחץ ומרוב רצון להיות יפה בשבילו, לא אכלתי פירור כל היום. ואז הוא הגיע ובישר לי שהוא לא אוהב אותי יותר. באותה שניה כל עולמי קרס עליי. פצחתי בתחרות דמעות עם השמיים הגשומים של חודש נובמבר, ומרוב שהייתי חלשה ושבורה נפלתי לקרקע בחוסר אונים. עד אז לא האמנתי שזה יתכן, אבל שנאתי את עצמי יותר ממה ששנאתי את עצמי אי פעם. האשמתי את עצמי, נרדפתי על ידי מחשבות על האשמה ועל מה שהיה יכול להיות. הייתי מלאה בעצב ושנאה וכל כך הרבה כעס שלא ידעתי על מי לשפוך. חשבתי שהעזיבה שלו היא הדבר הכי נורא בעולם. וכמובן ששוב טעיתי, כי העזיבה של הבחור שהכי אהבתי הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי.

יום אחד, כשבאתי להיפטר מהארוחה האחרונה שאכלתי בתא שירותים בבית ספר, בעודי מרוסקת על הרצפה מלאה בדמעות וריקה מתוחלת, החלטתי להגיד – "די". הבנתי שהגיע הזמן לעשות שינוי, להילחם ולאסוף את השברים. אז קמתי מהרצפה המלוכלכת, שטפתי את פניי ועשיתי הסכם עם עצמי ששינה את חיי. החלטתי להפסיק לשנוא את עצמי, כי השנאה הרגה אותי לאט לאט. החלטתי להתחיל לחיות במציאות, מתוך הבנה שככה זה לא חיים. לראשונה בחיי הבנתי שאם אני רוצה לאהוב את עצמי, זה תלוי רק בי, ולא באיזה נער מתבגר שבקושי יודע מה זאת אהבה. באותו יום החלטתי שאני לומדת מה היא אהבה באמת, ולומדת לאהוב את עצמי אהבה אמיתית. לא תלות במילים ובמחשבות של מישהו אחר, אהבה שבאה ממני. הבנתי שאם יהיה לי את זה, לא אצטרך יותר מזה.

שלוש שנים אחרי, עופרי רק הולכת ומתחזקת. צילום: Studio 20

מאז אותו יום עברו שלוש שנים. שלוש שנים בהן נשבר לי הלב יותר מפעם או פעמיים, בהן שוב מצאתי את עצמי בוכה ומרגישה קצת פחות נהדרת. לפעמים אני עדיין מתגעגעת לאנשים שוויתרו עליי, שלא שווים אותי, שפגעו בי ושברו אותי לרסיסים. אבל היום אני יודעת שזה פחות חשוב, ואני לא תלויה בהם, כי בתוכי יש המון אהבה. אני יודעת שגם הלב השבור ביותר מחלים בעזרת תחבושות של זמן, ורגעים קטנים של געגוע הם רק עוד שקר של זמן. אני מאמינה שיום אחד כל הרגעים והמשברים האלו יהיו שווים הכל, כי הם אלו שיובילו אותי לרגע אחד בו אמצא את האדם שיהיה מושלם עבורי. בן אדם שייקח את ליבי וידי ולא ישחרר לעולם. 

כחלק מהעבודה כעורכת באון לייף, ובמיוחד לאורך תשעת החודשים האחרונים, נחשפתי ללא מעט וידויים של נשים אמיצות. בעזרת הכנות שלהן והרצון לשתף, הן לימדו אותי שהכל בסדר: את יכולה לשמוח על ההריון ואת יכולה לסבול מדיכאון עוד לפני הלידה (ובטח לאחריה), את יכולה להאמין בלידה טבעית ואת יכולה לדרוש אפידורל עוד בדרך לחדר הלידה, את יכולה לרצות ביות מלא ולדרוש שהתינוק לא יעזוב אותך לרגע, ואת יכולה להניח אותו בתינוקיה ולנצל את הזמן להתאוששות ולמנוחה, את יכולה להניק עד גיל שלוש ואת יכולה להתייאש מכך עוד בבית החולים ולעבור לתחליפים, את יכולה לעזוב את העבודה ולהתמקד באמהות ואת יכולה לחזור לעבודה כבר אחרי מספר שבועות – ומה שלא תחליטי, זה בסדר. זו החלטה שלך והיא צריכה להיות נכונה רק לגביך. אני הבנתי את זה והפנמתי את זה, ולכן הייתי בטוחה שלי זה לא יקרה. אבל אז הגיעה הנפילה. תרתי משמע.

עוד באון לייף: 

• יש לך זכות לדרוש שהתינוק יישאר איתך לאחר הלידה
• טוקופוביה: הפחד מהיריון ולידה שלא מדברים עליו
• יולדת תבעה רופא על תקיפה אלימה במהלך הלידה

בשבוע 28, ברגע של חוסר תשומת לב להבדלים בין גובה המדרכות, מצאתי את עצמי משתטחת על הבטן. המבטים הנבהלים של האנשים ברחוב החרידו אותי עוד יותר מהנפילה עצמה, וכך מצאתי את עצמי מתייפחת מול זרים, בכי שרק הלך והתחזק כשהגעתי הביתה. באותו רגע אפילו לא הבנתי על מה בעצם אני בוכה, ורק כשנרגעתי הבנתי שלא בכיתי בגלל הפצע ביד או הכאב בברך, וגם לא בגלל מסך הסלולרי שהתנפץ, אלא בגלל תחושת האחריות הלא מוכרת והבלתי נסבלת שנחתה עלי. ידיעה ברורה שעכשיו אני לא הולכת רק בשבילי אלא בשביל שניים, לא אוכלת רק בשבילי אלא בשביל שניים, ובאופן כללי לא נושמת רק בשבילי אלא בשביל שניים. באותו רגע ממש הגיע אותו רגש שכך כך הבטחתי לעצמי לא להרגיש – האשמה.  

הפעם השניה שהאשמה הכתה בי היתה כמה ימים אחרי זה. ביקרתי חברה שבדיוק ילדה אחרי שנים של טיפולים, ובזמן שהתינוקת לא הפסיקה לבכות, היא דיברה בעיניים נוצצות על כמה שהבחילות לא הפריעו לה כי היא כל כך חיכתה להן, ואיך היא התרגשה סוף סוף להרגיש את כאב הצירים. כשחזרתי הביתה שוב בכיתי, כי הרגשתי אשמה שבמשך כל השיחה איתה אני חשבתי עד כמה הספה לא נוחה לי והבטן לוחצת לי, ושעדיף שלא אשתה יותר כי כמה עוד אפשר ללכת לשירותים ובכלל, מה אני אעשה אם הבייבי שלי יבכה ככה במשך שעות. ובעיקר הרגשתי אשמה על כך שלאורך כל השיחה לא הצלחתי לחשוב כמוה - שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.

תמונה:  Shutterstock

מאז האשמה נמצאת כל הזמן - בבחירה של העגלה, בסידור של הדירה, במה שאני אוכלת ובמה שאני לא אוכלת, באילו ויטמינים אני לוקחת ואילו אני שוכחת, בכמה אני נושמת ובכמה אני מתעמלת ובאורך חופשת הלידה שאני מתכננת. ולא משנה כמה אני מנסה להגיד לעצמי שהכל בסדר, אני עדיין מרגישה אשמה, וזה עוד בכלל לפני שהגיעה הלידה.  

קל להאשים בזה את החברה, ובמידה מסוימת היא באמת אשמה. הרי לכל אחד יש מה להגיד – על גודל הבטן, על מה שאת אוכלת, ואם את שותה ואם את מעשנת ולמה את לא קונה את הדגם ההוא ולמה לא עשית את הקורס הזה. אבל בעיני זה לא רק החברה שגורמת לנו להרגיש אשמות, אלא האשמה היא ממש בילט אין. אולי חלק מאותו אינסטינקט אמהי מפורסם. אולי בעצם האשמה היא זו שגורמת לנו לרצות שיהיה להם טוב, שהם לא יפגעו ושאף אחד לא יעז לפגוע בהם. ואם ככה, יכול להיות שהבעיה היא לא האשמה עצמה, אלא האשמה הכפולה: האשמה על זה שאנחנו מרגישות אשמות. אז אולי אני צריכה להיפטר רק מהיומרה להפסיק להרגיש אשמה, ולהכיר סוף סוף בעובדה שהאשמה היא עוד איבר שצומח לנו עם ההתעברות, או איזה סימן מתיחה שהגיע עם הבטן ועכשיו הוא פה כדי להישאר.

אז עכשיו אני מנסה להחליף את אוצר המילים שלי, ובמקום להגיד לעצמי "אני לא מרגישה קלילה וזוהרת בהריון וזה בסדר" אני אגיד "אני לא מרגישה קלילה וזוהרת בהריון ואני מרגישה אשמה לגבי זה, וזה בסדר". ובהמשך, במקום להגיד "אני שמה אותו במשפחתון מוקדם וזה בסדר", אני אגיד אגיד "אני שמה אותו במשפחתון מוקדם ואני מרגישה אשמה לגבי זה, וזה בסדר". ובעיקר אני משננת לעצמי שאני הולכת להרגיש אשמה עם כל החלטה שאני אעשה, אבל זה ממש בסדר. כי עכשיו כבר ברור לי שאמהות היא בעצם מילה נרדפת לאשמה, וכנראה שהדרך הטובה ביותר להתמודד איתה ולהפחית אותה, היא פשוט להפסיק להילחם בה.

אל תבינו לא נכון. הייתי מאוד רוצה לחיות חיים ללא אשמה, להיות כמו האמהות האלו שבטוחות בכל בחירה שהן עושות - אבל הנה, אני שוב מרגישה אשמה שאני לא כמותן. לכן נראה לי, שלפחות עבורי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם האשמה היא פשוט להתרגל אליה, עד כדי כך שאולי יום אחד לא יהיה לה משקל כל כך גדול במערכת השיקולים שלי, ואולי היא אפילו היא תעלם מעצמה. אבל בינתיים היא פה, וכל מה שנותר לי לעשות זה לא לקחת אותה יותר מדי ברצינות.  

• לעמוד על הבמה ולספר שאני מאומצת
• בגיל 40 פלוס: להיות אם חד הורית לתינוק
• פייסבוק: מקום מסוכן לילדים
   

"משפחת קלט חירום הינה משפחה הקולטת באופן מיידי ובעקבות צו חירום ילדים בסיכוןבגילאי 5-0 ומטפלת בילדים הללו בביתה לתקופה קצרה של כשלושה חודשים", מסבירה תמימה סהר, מנהלת מערך קלטי חירום בעמותת אור שלום. "בזמן השהיה בקלט, הילד עובר אבחון על ידי גורמי מקצוע על מנת לקבל עבורו החלטות לטווח ארוך, בו בזמן שהוא שוהה בתוך מסגרת משפחתית חמה ועוטפת המספקת את צרכיו הרפואיים, ההתפתחותיים והנפשיים. בזמן תקופת הקלט הילדים נפגשים עם הוריהם במרכזי קשר תחת פיקוח של עובדת סוציאלית וכל משפחה מקבלת תקציב ממשרד הרווחה עבור הוצאות גידול הילד. משפחות הקלט הינן חסויות לפי חוק". סהר מוסיפה ש"בעמותת אור שלום יש כיום שבע משפחות קלט ועמותות נוספות בצפון ובדרום מפעילות גם הן מסגרות של קלט חירום. המשפחות עוברות תהליך של בדיקה והכשרה, מלוות על ידי עובדת סוציאלית וזוכות לעזרה צמודה של בת שירות לאומי במשך חמישה ימים בשבוע. כל משפחת קלט ערוכה לקליטת של עד חמישה ילדים במקביל, ללא התראה מוקדמת, במשך 24 שעות ביממה".

תמונת אילוסטרציה. Shutterstock

את הראיונות לכתבה הזו קיימתי בסיומו של יום מתיש במיוחד, אבל השיחה עם גלעד ואביבהועםדויד ואורנה (השמות בדויים כדי לשמור על חסיון המשפחות), שני זוגות שמשמשים כמשפחת קלט מזה מספר שנים וטיפלו בעשרות ילדים, לימדה אותי לא מעט על פרופורציות, על נתינה ועל כך שאפשר להתמודד עם כל קושי. כמו כל משפחות הקלט, הם פותחים את ליבם ואת ביתם בפני ילדים שחוו זה עתה טראומה גדולה, שמגיעים אליהם אחרי שננטשו או הוכו, ילדים שהוריהם הביולוגיים מכורים לסמים או נכנסו לכלא, והם משמשים עבורם כאי של יציבות, ביטחון ואהבה. למרות שהם זמינים 24 שעות ביממה בשביל לתת חיבוק ולהתמודד עם הקשיים, למרות שהם כבר מזמן לא זוכרים מה זה חופש, למרות שהם משלמים מחיר כבד בחיים הפרטיים, ולמרות שהם עושים כל זאת עבור ילדים שייאלצו להיפרד מהם תוך זמן קצר, גם אביבה וגלעד וגם דויד ואורנה לא רואים כל אפשרות אחרת. 

לראות את החיוך חוזר לילד 

"מדובר בעולם של נתינה וחסד. זה נותן לנו המון, אנחנו מקבלים יותר משאנו נותנים. כששואלים אותנו מתי נפסיק, אנחנו אומרים שנפסיק  כשלא יהיו יותר ילדי קלט", מספרים דויד ואורנה, שלהם לא פחות מ-8 ילדים ביולוגיים, וששימשו בעבר כמשפחת אומנה. אביבה וגלעד, שלהם חמישה ילדים גדולים (רק הצעירה שבהם, בת ה-16, עדיין מתגוררת בבית), מוסיפים: "הילדים שאנחנו מקבלים הם במצב לא טוב וכשרואים איך הם יוצאים זה שווה את כל המאמץ".

תמונת אילוסטרציה. Shutterstock

שני הזוגות מדברים על השינוי המשמעותי שחל בילדים כאחד הגורמים שנותן להם כוח להמשיך. "הם מגיעים בטראומה גדולה מאוד ויוצאים עם קצת אמון באנשים אחרים", אומרת אביבה. "הם רואים בית נקי, שיש בו אוכל כמה שרוצים, משחקים, סדר יום. רק הסדר יום עושה להם טוב – זה שיש בכל יום ארוחת בוקר וארוחת ערב. לאט לאט הם מקבלים ביטחון. לומדים שאפשר לחלק עם אחרים. יש ילדים שאף פעם לא עשו אמבטיה והם מבינים כמה זה כיף. הדברים הפשוטים עושים להם את זה. ילדים שאף פעם לא קיבלו בגד חדש, פתאום קונים להם בגדים, נעליים. הם הולכים לגן, משחקים עם הילדים, חוגגים ימי הולדת. בדברים האלה רואים את החיוך חוזר לילדים. הילדים האלה מנסים לרצות אחרים במקום להיות עצמם, וכשהם מפסיקים לעשות את זה, אנחנו יודעים שעשינו את שלנו".  

אורנה: "כשילד מגיע אלינו הוא לא שלו. המבט שלו הוא לא של תינוק. היו לנו המון תינוקות שלא בכו כי למדו שאין להם בשביל מה לבכות. פה הם מקבלים אוכל כל שלוש שעות, אם התינוק רק מצייץ, מיד ניגשים אליו. אחרי שבועיים-שלושה רואים שהילד כבר אתנו והוא לא מכונס בכאב ובצער שלו".

אחד הקשיים הוא להתמודד עם הילדים שמגיעים למשפחת הקלט זמן קצר אחרי שחוו טראומה קשה. אביבה וגלעד מספרים כי הם מקבלים את הילדים בלי שום מידע, מתוך מצב חירום, ולפעמים באמצע הלילה אפילו בהתראה של שעה. "לפעמים מגיעים ילדים שלא יודעים עברית. הגיעה ילדה שראתה את אבא רוצח את אמא, הגיעה ילדה שהתגוררה בבית בושת. אנחנו לא יודעים אם הילדים הוכו או נוצלו".  

אורנה מודה שבכל פעם שהיא מקבלת טלפון זה מלחיץ. "אני חושבת באיזה מצב הילד יגיע. בהתחלה אנחנו רק עומדים מן הצד, מסבירים מי אנחנו ולמה הם פה. מסבירים שכרגע אמא ואבא לא יכולים לטפל בהם ושהם נמצאים אצלנו עד שיהיה להם בית לחזור אליו. אנחנו מכינים בבית הרבה ממתקים והרבה צעצועים. בינתיים הילדים רואים שיש פה עוד ילדים בבית ושהם מחייכים וטוב להם, אז לאט לאט הם נרגעים וקולטים שפה יהיה להם טוב. צריך לשדר המון בטחון, רוגע, אמפתיה, אהבה וחום, ואז מתחולל נס. הילדים האלה פתאום משלימים עם זה שהם פה".

תמונת אילוסטרציה. Shutterstock

הסיטואציות מהם הילדים מגיעים נותנות את אותותיהן גם בהתנהגות. "הילדים מרטיבים עד גיל מאוחר, בורח להם הרבה. הם גם לא רגילים לסדר ולכללים. היתה ילדה שלקחה משהו מהסופר בלי לשלם כי ראתה את אמא שלה עושה את זה. יש להם התנהגות שונה אבל זה לא משהו שאי אפשר להתמודד איתו. עם חיבוק ואהבה אפשר לעשות המון", אומרת אורנה. 

הילדים מדברים על הבית? מתגעגעים? 

אביבה: "לכל ילד הפרידה קשה, לא משנה מה היה בבית. כל ילד רוצה את אבא ואמא שלו. יש להם געגועים. אבל הם מבינים שלא כל היה תקין שם ושעכשיו הם במקום בסדר".

והם משתפים אתכם במה שעבר עליהם?

דויד: "תלוי. יש ילדים שלא מוכנים בהתחלה לשתף ואנחנו מכבדים את זה. תוך כדי משחק, תך כדי סיפור, נוצר איזשהו שיח. נותנים להם לדבר ומשתדלים לא להביע דעה, רק להקשיב ולחזק. הילדים אוהבים לשחק באבא, אמא ותינוק. לפעמים רואים במשחק שהאבא אלים. הילדים מוציאים החוצה דברים קשים. אצל הילדים הכל מאוד אמתי, אין מסכות ואין הצגות".

אורנה מוסיפה: "ישנם ילדים שמתחברים מיד ויש כאלה שפחות, לפעמים לוקח יותר משבוע עד שהאסימון יורד והילד מבין לאן הגיע ומבין שאנחנו רוצים בטובתו ומשתף פעולה. אנחנו נלחמים על כל חיבור. הדברים האלה מביאים את הילד להבנה שהגיע למקום יותר טוב". 

בכל פעם זה כואב מחדש 

כמו שאתם רואים, יש לא מעט בעיות שמחכות להורים שמתנדבים לפתוח ככה את ביתם, אבל אולי הבעיה הקשה ביותר היא דווקא הפרידה מהילד, שנעשית לאחר שעוברים את תקופת ההסתגלות על כל הקשיים והמורכבות שלה, ונקשרים לילד. "הפרידה קשה בכל פעם מחדש", אומרת אביבה. "כל פרידה שונה כי כל ילד נוגע במקום שונה בליבך. יש תהליך שמכין אותנו ואת הילדים לפרידה. הם יודעים שזה בית זמני כי כרגע אמא ואבא לא יכולים לטפל בהם. הם רואים גם פרידות של ילדים אחרים. מכינים אותם עם תמונות שהם רואים מראש את המשפחה ואת הבית שילכו אליו. אחר כך לוקחים אותם לביקור בבית. הם גם מקבלים מזוודה עם הדברים של הבית שלנו, ובהתחלה הולכים לבקר אותם".

אורנה מוסיפה: "זה מאוד לא פשוט. בכל פעם מחדש יש את הקושי. כשאני מקבלת את הילד אני אומרת לעצמי שזה לא שלי. מה שמאוד עוזר לנו זה התהליך שעושים. ארבעה ימים של פרידה מסודרת. כשיש חיבור טוב בין הילד למשפחת האומנה ואני יודעת שטוב לו זה מקל עלי. אני יודעת שעשינו את שלנו ושהמשפחה האומנת קיבלה ילד הרבה יותר בשל ובריא בנפשו וזה נותן לנו המון כוח". 

ילד, של מי אתה?

בשתי המשפחות שהתראיינו לכתבה מרבית הילדים כבר עזבו את הבית, ובכל זאת, בכל אחת מהן היו נער או נערה בגיל ההתבגרות שפתאום צריך להסתגל לאחים זמניים חדשים ולכך שאמא ואבא עסוקים בילדים אחרים שהצרכים שלהם הרבה יותר תובעניים. הייתם מצפים שמצב כזה ייצור קנאה בלתי נמנעת, אבל על פי גלעד "הילדים מעריכים את זה מאוד. לבת הצעירה היה קשה עם זה בהתחלה. היא הרגישה שילדי הקלט באים לפניה, אבל היום היא אומרת שהיא גאה ושגם היא תרצה לעשות זאת בעתיד. היא תמיד עוזרת עם הילדים, נותנת להם תשומת לב ומשחקת איתם, וכשילד עוזב יש לה יום קשה בבית הספר".

אורנה: "היה לנו חשוב לקבל את הסכמתו של הבן שלנו (היום 21) שעוד בבית. כבר היה לו ניסיון עם ילדי האומנה והיה לו כיף שמגיעים לפה ילדים קטנים ותינוקות. הוא מאוד עוזר והילדים מאוד מחוברים אליו, ממש כמו אחים".

תמונת אילוסטרציה. Shutterstock

גם לילדים שכבר לא מתגוררים בבית לא תמיד פשוט עם העיסוק החדש של ההורים. גלעד: "צריך לדבר על זה הרבה, גם עם הילדים הגדולים שעזבו את הבית. אני מכיר משפחת קלט בה אחד הילדים שכבר בן 40 אמר להוריו 'אותי אף פעם לא לקחתם לבית קפה ואת ילדי הקלט אתם לוקחים'. אביבה הפסידה את השבע ברכות בחתונת בתנו. הבת הבינה, אבל זה לא היה פשוט".  

אורנה: "אחד הבנים הגדולים שלי אומר לפעמים 'מתי תהיי אמא רגילה שלנו?'. לפעמים אנחנו עושים שבת גיבוש או ערב גיבוש. נפגשים כל המשפחה, מדברים. או שיוצאים לשבת נופש בלי ילדי הקלט. זה נותן את האפשרות להעניק לילדים שלנו את מה שאי אפשר ביום יום. ממלא אותם וגם אותי".

לדויד ואורנה יש כבר נכדים, שחלקם בערך בגיל של ילדי הקלט. "הנכדים נכנסו מאוד לעניין, בכל שבת הם מגיעים ורוצים לראות איזה ילדים יש הפעם. הם מתחברים מאוד יפה. גם ילדי הקלט מחפשים את הנכדים. לילדי הקלט יש את החדר שלהם והם מבקשים שהנכדים ישנו איתם. זה מראה על הרגשה של בית, כמו משפחה אחת. הנתינה הזו תורמת מאוד לכל המשפחה, והנכדים למדו פה המון, למדו לתת את מה שיש להם. אבל גם הנכדים צריכים את סבא וסבתא ואנחנו משתדלים לתת להם את זה".

בנוסף ליחסים בין ילדי הקלט לילדי הביולוגיים, נוצרים קשרים בין ילדי הקלט. "מדהים לראות כמה מהר הם מייצרים סוג של משפחה ביחד", אומר גלעד. "יש להם מריבות כמו אחים והם דואגים זה לזה כמו אחים. הם עוזרים כשילד חדש בא, מביאים את הצעצוע האהוב עליהם. היה לנו ילד בן שנתיים וכשהגיעה תינוקת הוא היה מאוהב בה כמו אח גדול שמקבל אחות קטנה".

מה לגבי חופש? זוג רגיל, אחרי שילדיו בגרו, רוצה לנצל את הזמן כדי לנוח, לטייל, ללמוד, ליהנות מהזמן שהתפנה. אתם בחרתם לגדל תינוקות ופעוטות, לחזור ללילות ללא שינה ולהיות זמינים 24 שעות. לא צריך קצת זמן לעצמכם לפעמים?

אביבה: "לי יש בעל מקסים שמפנק אותי ותומך ונותן לישון כשצריך. לפעמים הוא מפתיע אותי בארוחת ערב אנחנו מקדישים זמן לעצמנו בערב, כשהילדים ישנים. שלוש פעמים בשנה אנחנו יוצאים לשישי-שבת עם הילדים הביולוגיים שלנו, ויש מישהו שנשאר בבית עם ילדי הקלט".

אורנה: "תמיד יש פה ילדים. לפעמים צריך קצת מנוחה ואז מקבלים שבועיים-שלושה. אבל מהר מתגעגעים לטלפון הזה שאומר שיש ילדים. אני מקבלת יותר ממה שאשה שיוצאת לעבוד שמונה שעות בחוץ מקבלת. אני מוגבלת בזמן הפנוי אבל זו הבחירה שלי". יחד עם זאת, גם אורנה מודה שלפעמים צריך קצת חופש, "יש בייביסיטר, יש חונכות, יש בת שירות 8 שעות ביום. בלי האוויר לנשימה זה בלתי אפשרי. גם המשפחה המורחבת עוזרת. הבנות הנשואות באות לשבת ואני יוצאת עם בעלי לשבת מחוץ לבית. אבל כשהילדים גדלו הרגשתי שאני רוצה לתת, אם לא לילדים שלי אז לילדים אחרים. הסיפוק שאני מקבלת שווה יותר מכל חופשה". 

עמותת "אור שלום" מחפשת בימים אלו משפחות קלט וגם משפחות אומנה לכ- 50 ילדים ונוער בסיכון ברחבי הארץ. משרד הרווחה משקיע 230 מיליון שקל בשנה לסיוע ותמיכה במשפחות הקלט והאומנה ומעניק לכל משפחה תקציב חודשי להוצאות גידול הילד, וזאת במטרה שהקלט והאומנה לא יהפכו לנטל כלכלי על המשפחה. המשרד מממן את כל צרכיו הפיסיים והרגשיים של ילדי הקלט והאומנה, החל מטיפולים רפואיים וטיפול רגשי, וכלה בחוגים ושיעורים פרטיים. המשפחות שיזכו לשמש כמשפחות קלט ואומנה, יעברו ב"אור שלום" קורס הכשרה מיוחד וגם ילדיהם יזכו לסדנת הכנה לקראת קליטת ילד חדש בבית. עובדת סוציאלית של העמותה תלווה את המשפחה לכל אורך הדרך, ותסייע בפתרון קשיים ודילמות בתהליך. עם קליטת ילד/ת אומנה במשפחה חדשה, זכאי אחד ההורים לחופשת לידה על פי חוק. משפחות המעוניינות להיות משפחות קלט או אומנה מוזמנות לפנות לעמותת "אור שלום" בטלפון 03-5417000 או במייל Omna@Orr-Shalom.co.il .

יחסי המין בין גבר ואישה שמוצגים בסרטים הרומנטיים, מתחילים תמיד בנשיקה צרפתית ונגמרים כששני בני הזוג מכוסים בסדין, האישה עד החזה והגבר עד הפופיק. לקח לכולם כמה עשורים כדי להבין שהאימג'ים המוכרים האלו לא תקפים לכולם ושייכים לממלכת הפנטזיה לא פחות מהדמיונות שיש לאנשים בראש. ועדיין הנחת היסוד שהגבר חודר והאישה נחדרת נשארה על כנה אצל רוב האוכלוסייה וקשה מאוד לערער עליה.

עוד באון לייף:

• 10 הנשים שלימדו אותנו כל מה שאנחנו יודעים על מין
• BDSM: להשתחרר סוף סוף מהכבלים
• משיכה מינית מגיעה בכל הגדלים

הסטרפ און, רתמה עם דילדו, מאפשרת לשבור את המוסכמה הזו, בכך שהיא מעניקה לאישה, לחדור אל הגבר בהיפוך תפקידים שיכול להתפס כמפחיד, מרגש או מאיים.

ליאורה (23) ואדי (27)  (השמות בדויים) הם בני זוג וסטודנטים שגרים יחד בתל אביב. הם משתמשים בסטרפ און כבר כעשרה חודשים.

אז מה זה בעצם סטרפ און?

ליאורה: "סטרפ און זה בעצם רתמה ודילדו שהוא או חד צדדי או דו צדדי ומשמש לחדירה במקום זין ביולוגי. בדקנו קצת ובסופו של דבר הלכנו על מה שאהבנו, יש רתמות זולות ויקרות מעור וכל מיני דילדואים".

ואיך זה עלה בשיחה? זה לא מביך?

אדי: "אני העלתי את זה בערך חודש אחרי תחילת הקשר. ברגע שעלה הרעיון גם ליאורה אמרה שזה נשמע לה מעולה. יש לנו גם דילדואים ויש הבדל עצום בין השניים. יש לנו לרתמה גם דילדו דו צדדי. לא הרגשתי מבוכה. הנושא עלה ואחרי שלושה ימים כבר קנינו אותו".

ליאורה: "בפעם הראשונה בעיקר ניסינו. זה דורש הקשבה וסבלנות ו... הרבה חומר סיכה. זה משהו שגם כיף וגם התאמנו עליו. בפעם הראשונה זה לא היה כמו שדמייינו אבל כל פעם שעשינו את זה, זה הפך יותר ויותר חלק".

אדי: "הפעמים הראשונות היו מביכות וצריך לתקשר זה לא מקום שאפשר לאבד שליטה. זו חתיכת גומי ולכן זה קשה, יש רגישויות אחרות כשמשתמשים בדבר הזה. גם הבדלי גובה זה פחות טוב, לכן חיפשנו אתרים שמדברים על פוזיציות, הבדלי גובה. גם משנה הצורה של הסטרפ און. אפשר להתחיל עם אחד קטן".

אנשים ממש נחרדים ומזדעזעים מהיפוך התפקידים הזה. קשה להם לעכל אישה חודרת לגבר. מה דעתכם?

אדי: "אולי היה לי חינוך לקוי ולא לימדו אותי שיש משהו לא בסדר בלהיות נחדר? (צוחק)  יש אנשים שחושבים שזה "קינקי"- אבל גם מין אוראלי או אנאלי זה קינקי. איפה שמים את הגבול? זה לגמרי שרירותי. לנו לא היה את הגבול הזה. זה לא עולם אחר.  אני חושב שהרגשתי צורך להרגיש את זה. זה דבר חשוב כדי להיות רגיש למצב שאתה חודר ואתה לומד להיות רגיש. שמחתי שהתחלתי לנסות לחשוב איך זה מרגיש להיות בצד שחודרים אליו כי זו תחושה ממש שונה. נחשפנו לחוויות חדשות ומענינות עבורינו כשהתחלנו את זה".

ליאורה: "לשנינו פחות יש את האמוציות האלו כי לא היו לנו תפקידים מוגדרים, זו פשוט עוד אפשרות בסקס שלא מומשה קודם. זה פשוט מאד כיף לשנינו לעשות ביחד. אחרי שעברנו את כל הלוגיסטיקה של ההתחלה אז הרגשתי שהתהפכנו קצת בתפקידים וזה הרגיש לי ממש מגניב. אם אנחנו משתמשים בדילדו דו צדדי, אז יש שני צדדים שחודרים, אלי ואליו והרגשתי שזה ממש קשר. אני בעצמי הרגשתי גם גירוי בתוכו וגם בתוכי ומזה שנינו היינו מאד נרגשים. זה פותח עוד אפשרויות, לדוגמא: אפשר שהוא ירד לדילדו הדו- צדדי ואז אני ממש מרגישה כאילו יש לי זין. לא רק הגבר חווה פה חוויה חדשה כנחדר, גם אני כחודרת יכולתי לחוות משהו שלא הרגשתי קודם. אלה תחושות חדשות ונעימות".

אדי: "ואין לזה גם קשר לנטיות מיניות ולסטיגמות. זו בת הזוג שלך וזה לא משנה את הנטיה המינית. זה עוד דבר מטופש ואבסורדי שאנשים אומרים. שגברים לא יחששו או יפסלו את האפשרות רק כי יחשבו עליהם שהם "סוטים".

ליאורה: "יש בזה משהו מאד מקרב. אנחנו מרגישים קרובים יותר אחרי כל פעם".

"ישר הזמנתי מאיביי"

שירה (שם בדוי) היא עובדת הייטק בת שלושים מרמת גן.

"החבר הקודם שלי אמר לי שהוא בקטע הזה חודשיים לתוך הקשר והאמת שזה מצחיק... זה לא שאף פעם לא חשבתי על זה. זאת הייתה שיחה סקסית, חלקנו פנטזיות ונראה לי שהוא כבר עשה את זה בעבר. ישר הזמנתי מאיביי וזהו".

אז לא נבהלת או הזדעזעת?

"אני בדרך כלל אוהבת להיות למעלה במיטה. יש לי קצת קטע של שליטה ואני אוהבת ליזום. החבר הקודם אמר שאיך שאני זזה מעליו, לא ברור בכלל מי מזיין את מי וזה דוקא הדליק אותי. זה משהו ששמחתי לשמוע ואהבתי שהוא אמר את זה. כן, יש משהו מגניב בלעשות גבר והרגשתי קצת כאילו אני הגבר".

אז זה קטע של שליטה?

"אני חושבת שיש לזה המון קשר ל-BDSMכי ככה האקס הגיע לזה, היא רצה להיות נשלט וגם אני לא לגמרי ונילית. עשינו את זה הרבה. בהתחלה הדילדו שהגיע יחד עם הסטרפ און היה גדול מדי, אז קנינו אחד קטן יותר והתחושה של זה היתה לגמרי שונה ממה שאני מכירה. נהניתי מזה וזה היה מגניב".

אני מבינה שכרגע את במערכת יחסים חדשה. גם כאן יש שימוש בסטרפ און?

"הסטרפ און נשאר אצל האקס וגם כל הצעצועים והדילדואים (צוחקת) זה נכנס לטוסיק שלו! לא בריא להעביר מטוסיק לטוסיק! אבל עם החבר הנוכחי לא דיברתי על זה בכלל. אני מנחשת שהרבה גברים חושבים שלהיות נחדר זה לבנות ואם הייתי מביאה סטרפאון לחדר הם היו נבהלים. אני מרגישה שניסיתי משהו וזו היתה "הרפתקאה מינית" – זה לא חסר לי במיוחד אבל אם החבר הנוכחי היה מבקש, הייתי עושה".

יש נשים שעבורן הזמן הזה בחודש הוא גם הזמן הכי מחרמן בחודש. הצרכים המיניים גוברים ומטריפים אבל הווסת הופכת את העניין למלוכלך וגם די מגעיל. אין באמת סיבה פיזית או בריאותית להימנע מסקס במהלך המחזור, ובכל זאת רובנו נרתעות בגלל הבעיה ההיגיינית והאסתטית, או סתם כי אין להן טיפת חשק מיני כשהחלציים בוערים מכאב, ומצד שני יש גם מי שלא נותנת לקצת דם להרתיע אותה. אבל למי שהיצרים מטריפים אותה ובכל זאת נמנעת בגלל הלכלוך – הטכנולוגיה סוף סוף דאגה לספק גם לזה פיתרון: הכירו את "פלקס".

המוצר החדש של חברת פלקס, שמיועדת למטרה הספציפית של סקס נקי במחזור, מגיע בצורת דיסק ומתאים את עצמו לצורת גופה של המשתמשת. הוא יוצר מחסום רך מעל צוואר הרחם, שחוסם זמנית את זרימת הדם במהלך המחזור. באריזתו הוא דומה לקונדום, אבל ברמה הטכנולוגית הפטנט הזה הוא כמו גביעונית רכה (Menstrual Cup). על הדרך, הפלקס עובד גם כאמצעי מניעה ומחסום למחלות מין. הוא חד פעמי, וניתן להשתמש בו למשך 12 שעות בכל פעם. הפלקס אושר על ידי רופאים ועתיד לצאת בסתיו 2016 לשוק.

אפשר גם לקבל דוגמית חינם. צילום: אתר החברה flex

"אנו מאמינים בעולם בו המחזור החודשי היא לא משהו מעורר פחד או גועל, ולא משהו שנפסל אוטומטית", כותבים מייסדי החברה באתר על המשימה שלהם. "אנחנו רוצים לעזור לזוגות להתקרב ולהיות אינטימיים בעזרת מוצרים שעוזרים להם להרגיש מחוזקים. אנחנו רוצים לעורר שיחות חיוביות בין גברים לנשים על הגוף הנשי. נשים מעבירות כמעט רבע מחייהן בתהליך הביוץ, ואם אנחנו יכולים לעזור לגרום לנשים להרגיש אפילו קצת פחות בושה מגופן בזמן הזה, שהשלמנו את משימתנו".

כך זה נראה מבפנים. צילום: אתר flex

עם כמויות הסטיגמות שיש בחברה כלפי המחזור הנשי, לא בטוח שדווקא פקטור הלכלוך הוא זה שעוצר מבעד ההמונים להפוך את סקס המחזור לנורמטיבי. אין ספק שהמוצר החדש הזה יעזור לפחות לחלק מהאוכלוסיה להתגבר על הרתיעה וליהנות מעוד קצת אינטימיות ותענוגות בלי חשש, אבל כנראה שהפחד ממחזור עוד נטוע עמוק בחברה שלנו,במערכת החינוך, בתרבות ובגברים שחושבים שזה עדיין לגיטימי לשאול אישה כועסת אם "זה היא בזמן הזה של החודש". 

אז נדמה שבשבוע האחרון נושא ההפלות עולה על סדר היום העולמי. אולי אלה הבחירות לנשיאות ארה"ב, יום האישה הבינ"ל שהיה וחלף או שפשוט לכמה שמרנים משועממים התחשק שוב להפר את זכויות האדם של נשים.

עוד באון לייף:

• אבסורד: לבקש אישור להפלה מהאיש שאנס אותך
• אני רבקה, נשואה, בהיריון לא מתוכנן ולא רוצה את הילד הזה
• 20 שנות מאסר לאישה שהרגה את עוברה

ביום ראשון האחרון צעדו אלפי נשים  נגד קריאתו של מנהיג המפלגה השלטת בפולין, המתכוון לפעול על מנת ליישר קו בין החוק הפולני לחוק של הכנסיה הקתולית האוסר על הפסקות הריון מלאכותיות באופן מוחלט. חשוב להבין, החוק בפולין כפי שהוא היום כבר נחשב לאחד מהחוקים האוסרניים ביותר באירופה, המאפשר לעבור הפסקת הריון יזומה במקרים בהם יש סכנת חיים לאישה, יש סיכוי שהעובר יהיה אדם עם מוגבלות לכל חייו או שההריון הוא כתוצאה מאונס. להחמיר אותו עוד יותר אונר שכל אישה, בכל סיטואציה שהיא, אשר גילתה שהיא בהיריון, לא תוכל לבצע הפלה ולא משנה בת כמה היא וכיצד נכנסה להיריון. חשוב לזכור, בכל שנה 220 מיליון נשים מסכנות את חייהן כדי לבצע הפסקת הריון לא חוקית ולא בטוחה, וכ-50 אלף נשים בשנה מתות כתוצאה מסיבוכים של הפלות לא חוקיות.

בשבוע שעבר אמר אחד מהמועמדים הרפובליקאים לנשיאות ארה"ב, דונלד טראמפ,שנשים העוברות הפסקת הריון צריכות להיענש על מעשיהן. לאחר מכן הוא חזר בו ואמר שהרופאים הם אלו שצריכים ליענש, אבל עצם העובדה שהוא בכלל העלה על דעתו שנשים העוברות הליך רפואי שמעניק להן חירות, בטחון ובריאות צריכות להיענש, משדרת עמדות רבות בציבור האמריקאי.

ומה אצלנו? אתמול בתכנית הרדיו "משפחה גרעינית" בגלי צה"ל שוחחו על הנושא של הפסקות הריון יזומות ומה שעובר על נשים נשואות המעוניינות בהפסקת הריון. חשוב שנדע, נשים נשואות מתחת לגיל 40, שההריון שלהן תקין, והבריאות הפיזית והנפשית שלהן אינה בסכנה, לא יכולות לעבור הפסקת הריון חוקית בישראל. כן, שמעתן נכון. השנה היא שנת 2016. נשים לא יכולות לעבור הפסקת הריון חוקית. אז יגידו לנו, אבל 98% מהועדות להפסקת הריון מאושרות. אז יגידו.

בישראל יש ארבעה סעיפים בלבד בהם אישה זכאית לקבל אישור מהוועדות להפסקת הריון:  הסעיף הראשון הוא סעיף גיל, אישה מתחת לגיל 17 או מעל גיל 40 תקבל אישור. הסעיף השני הוא הסעיף מחוץ לנישואין או אם יש עבירה על החוק הפלילי, כלומר אישה רווקה או גרושה ואישה שעברה אונס. הסעיף השלישי הוא בעיה בריאותית בעובר והסעיף הרביעי הוא בעיה בריאותית מבחינה פיסית או נפשית באישה. אם אישה אינה נופלת באחד הקריטריונים הללו, הוועדה להפסקת הריון לא תאשר לה לעבור הפסקת הריון.

נשים נשואות רבות לא פונות כלל לוועדה כי הן יודעות שלא יאשרו להן לעבור הפסקת הריון והן פונות לפתרונות חלופיים. כשיש להן כסף, הן פונות לרופא/ת פרטי/ת שלא עושה ועדות להפסקת הריון ובמקרה כזה הוא עם האחריות הפלילית. במקרה הרע, הן מנסות לעשות לעצמן הפסקת הריון, פעולה שלא רק מסכנת את בריאותן, אלא גם עלולה לעלות להן בחייהן. אין לנו נתונים על הפלות לא חוקיות בישראל. ההערכה מדברת על 20,000 הפלות לא חוקיות, כלומר כאלו שלא עברו ועדה להפסקת הריון.

וקצת חדשות טובות

ובכל זאת, בשבוע שעבר קרה גם משהו טוב. בסוף חודש מרץ אישר ארגון המזון והתרופות האמריקאי (FDA) להאריך את אופן השימוש בהפסקת הריון תרופתית עד לשבוע עשירי. נוהג שהיה מקובל בחלק ממדינות אירופה, הפך להיות ההנחיה הרשמית בארה"ב. זה אומר שנשים עד השבוע העשירי תוכלנה לעבור הפסקת הריון תרופתית.

מהי הפסקת הריון תרופתית?

הפסקת הריון תרופתית היא הפסקת הריון הנעשית באמצעות שני סוגים של כדורים. את הכדור הראשון הנקרא מפיג'ין, המפסיק את התפתחות ההריון, האישה לוקחת בבוקר בבית החולים ומשתחררת הביתה לאחר כמה שעות. לכדורים הללו אין תופעות לוואי. לאחר 48 שעות, חוזרת האישה לבית החולים ולוקחת עוד שלושה כדורי ציטוטק, שיוצרים כיווצים ברחם על מנת לפלוט את שק ההריון. לאחר נטילת כדורי הציטוטק, נשארת האישה כמה שעות בבית החולים. במהלך השעות הללו ייתכנו דימומים כבדים, בחילות, הקאות וכאבי בטן. בישראל ניתן לעבור הפסקת הריון תרופתית עד שבוע 7 בלבד. בחלק ממדינות אירופה ובהנחיות של הארגון הפמיניסטי WOMEN ON WEBניתן לעשות הפסקת הריון תרופתית עד שבוע 9.

המשמעות של החלטת ארגון המזון והתרופות האמריקאי משפיעה לא רק על נשים אמריקאיות אלא על נשים בעולם כולו. מדובר בסוכנות משמעותית מאוד בהתוויות רפואיות של תרופות. כולי תקווה שגם ישראל תאמץ את אופן ההשימוש החדש בתרופות, דבר שיקל על נשים ויוריד את הסיכון הכרוך בהפסקות הריון כירורגיות, ויקל גם על העומס במיטות האשפוז בבתי החולים. הדבר יחסכוך כסף הן למדינה והן לנשים, ויאפשר פחות עוגמת נפש לנשים ונערות המעוניינות להפסיק את הריונן ולשלוט על עתידן וחייהן.

יש מי שיחשוב שזו אולי העבודה הכי טובה בעולם, ויש מי שיסתייג ואף ייגעל, אבל דבר אחד בטוח – "מבקרת דיק פיק מקצועית" הוא אחד המקצועות הכי הזויים ששמענו עליהם. למי שלא מכיר, נעים מאוד: הדיק פיק הוא בעצם סלפי כשהזין חושב במקום המוח. כמעט בטוח שנתקלתם בו בעבר, כנראה גם ללא הזמנה, ושמענו כבר על הצדדים הבעייתיים, המרגיזים ואולי אפילו דוחים שלו. אבל לא בטוח שידעתם עד היום עד כמה התחום הזה רחב ומתפתח. (האינואנדו לא מכוון, אבל יאללה, נזרום).

עוד באון לייף:

• נולדתי עם איבר מין קצת אחר
• ההטרדה המינית שכולנו עוברות
• חומת הנרתיק הגדולה: המיצג האמנותי שמשנה את חייהן של נשים

כשהזין חושב במקום המוח, הוא גם זה שמצלם את הסלפי. צילום: Shutterstock

ומצד שני זה היה רק עניין של זמן עד שמישהו יבוא ויעשה מזה כסף. הרשתות החברתיות רק הולכות ומתחזקות, ומערכות יחסים על כל סוגיהן עוברות למציאות וירטואלית. גברים שמצלמים את איבר המין שלהם ומפיצים לוורלד ווייד ווב הוא דבר נפוץ מאוד. רק תיכנסו להאשטג הלא נכון באינסטגרם, או סתם לסנאפצ'ט ולטינדר, והם יזדקרו לעברכם: איברי מין גבריים בכל מקום. אם כך, מאוד הגיוני שמישהו ייראה כאן את ההזדמנות העסקית, ויציע לאותם גברים מעורטלים שמאחורי התמונות לעזור לאיברם להיראות מרשים יותר. מי שראתה את ההזדמנות הזו היא מבקרת הדיק פיק מדליין הולדן.

הגודל לא קובע, התאורה והזווית כן

"זכיתי למנת חלקי ההוגנת של צילומי זין נוראיים ולא מוזמנים, כמו נשים רבות ברשת", אומרת הולדן, "אבל היתה תמונה אחת טובה במיוחד שקיבלתי בשמחה, והיא זו שגרמה לי לפתוח את הבלוג 'בקרי את הדיק-פיק שלי'". זהירות – הבלוג שלה כמובן מכיל תמונות חושפניות. מה שנקרא NSFW (=לא בטוח שכדאי להסתכל במשרד).

הולדן פתחה את הבלוג בספטמבר 2013, ועם הזמן הוא הפך לעסק צדדי רווחי. היא לא הולכת לעזוב את עבודתה כעורכת דין בזמן הקרוב, אבל הבלוג מכניס לה סכום נאה: כל ביקורת באתר עולה 10$, ולטענתה היא מקבלת בין 100 ל-250 תמונות בשבוע. היא שומרת על רמה מקצועית גבוהה: הולדן טוענת שמעולם לא שכבה עם אחד מלקוחותיה, ושהיא לא מערבבת בין עבודתה במשרד עורכי הדין לבין העבודה הצדדית, (טוב, לכי תסבירי לקולגות למה את בוחנת לעומק איברי מין בזמן העבודה).

ובאמת, היא שומרת על נימה מקצועית מאוד גם כשהיא ניגשת למלאכת הביקורת עצמה. "דיק פיק טובה במיוחד לא מתמקדת בגודל של האיבר, וגם לא בצורתו", היא כותבת. "לבלוג הזה יש פונקציה פשוטה: שלחו לי את הדיק פיק שלכם ואני אבקר אותן באהבה. לעולם לא אבייש אתכם לגבי הגודל או איך שהוא נראה", הולדן מבהירה. "מה שכן, אני אבקר אתכם ללא רחמים כשזה מגיע לזוויות, לתאורה ולשפה הכללית. אני מנסה לעזור לכם להשתפר, כי רוב הסיכויים שהדיק פיק שלכם הוא חסר אמנותיות ומשעמם". 

התמונה הזו, למשל, זכתה לביקורת מצטיינת. מתוך הבלוג של הולדן

כפי שהייתם מצפים מתמונה שהיא סמל לגחמה מינית אימפולסיבית, הפוזיציה הנפוצה ביותר בקרב הדיק פיקס היא חסרת מעוף במיוחד: "בול העץ", תמונה מלאה וישרה של האיבר לבדו, לרוב מעל הכיור של השירותים. לעיתים קרובות הצלם יטרח להוסיף גם אביזר כלשהו שיבהיר את מידתו: שלט, טלפון ואפילו משחת שיניים (כן כן גם הלינק הזה הוא NSFW).

אבל ככל שהבלוג של הולדן מתפתח, הוא זוכה לתמונות יצירתיות יותר, וגם ללא מעט ניסיונות חוזרים. "הם תמיד מראים שהם מקשיבים ומשתפרים", היא אומרת. "זה ממש מעודד". ויש גם לקוחות חוזרות, לדבריה: "נשים אומרות לי שוב ושוב שהן שולחות את בני זוגן אל הבלוג".

ויש גם נשים שמנסות להשתלב ככה. מתוך הבלוג של הולדן

זה דונלד טראמפ במכנסיים שלך, או שאתה סתם שמח לראות אותי?

הולדן אינה היחידה שמנסה לעורר את הצד היצירתי של עולם הדיק פיק (ועל הדרך לעשות ממנו כסף). לפני כמה שבועות הרשת הוצפה בעבודותיה של סוראיה דולבאז, צלמת ניו יורקית ממוצא איראני-קנדי שמצלמת איברי מין מחופשים למחייתה. היא מגדירה את עצמה כ"צלמת דיק-פיקס מקצועית", וגם היא החלה להתעסק בתחום לפני כשנתיים. "המטרה שלי היא להצחיק אנשים, אני רוצה לעורר נוחות וביטחון סביב מיניות לגברים ולנשים", היא מעידה באתר שלה, בו תמצאו גם את תיק העבודות שלה. "דיקי מינאז'", "פידל קוקסטרוק" ו-"קים דונג און" הם בין הדוגמאות הקורעות שתמצאו שם (וכמובן שגם זה NSFW).

נדיר למצוא גברים שמוכנים להפוך את איבר מינם למושא להומור, ובכך להגשים סיוט עתיק יומין של לא מעט מבני מינם, מה שהופך את הפרויקט של דולבאז לא רק למצחיק, אלא גם לדי מרשים. אבל מסתבר שלא חסרים כאלו שיש להם "ביצים" להיחשף באופן כזה ברשת, לעיניי כל.

דונלד טראמפ, זה אתה?! צילום: סוראיה דולבאז

ואולי בעצם לא נדרש מהם כל כך הרבה אומץ. נניח שרוב האבות לא היו מתרגשים אם היו מוצאים דיק פיק בפרופיל האינסטגרם של בנם (ואולי אף היו מתרגזים יותר אם היה מדובר בדיק פיק יצירתי ומחופש), אבל אם היו מוצאים תמונת עירום של בתם, או חס ושלום – של איבר מינה, השערוריה היתה גדולה הרבה יותר. רגע, זה נשמע לכם מוכר? כנראה כי מצאנו את עצמנו שוב במוסר הכפול של החברה שלנו, בה מיניות גברית הופכת בחור ל"גבר-גבר" אבל מיניות נשית הופכת בחורה לשרמוטה או זנזונת. מבאס, אבל לפחות נפיק הנאה מלבחון את זה מהצד ולהשתעשע מהאובססיה של המין הגברי לדיק-פיק. כשאפשר.