החיים הם דבר מוזר. את יכולה לעבור אותם במחשבה שאת יודעת משהו על עצמך, שבהינתן מצב שבו תיאלצי לעשות החלטה קשה, הבחירה תהיה ברורה. ואז הם מביאים לפתחך מצבים שדורשים בחירה בלתי-אפשרית. אם את אישה שרוצה להיות אימא, את לא מדמיינת שתבחרי לעשות הפלה. אבל, כמו שאמר ג'ון לנון, החיים הם מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננות תכניות.
עוד באון לייף:
"זו הייתה בדיקה שגרתית, סקירת מערכות מוקדמת", מספרת יוליה (כל השמות בכתבה בדויים). "ואז הרופא אמר לי, תקשיבי, אני רואה איזו בעיה בלב של העובר ואנחנו רוצים שתעשי החלטה אם את ממשיכה את ההיריון או הולכת להפסיק". יוליה, שהייתה בתחילת שנות הארבעים שלה, אפילו לא שקלה הפלה באותה נקודה בזמן. היה לה ברור שזה ההיריון האחרון שלה, והיא לא התכוונה להפסיק אותו. אבל את הבדיקות הרי חייבות לעשות.
![להפיל את העובר או להשאיר?]()
"עשיתי סקירת מערכות מכוונת ללב בתל השומר", היא ממשיכה, "אצל קרדיולוג מומחה ילדים והוא באמת אמר לי שיש מום בלב של העובר ועם המום הזה חייבים להפסיק את ההיריון באופן מיידי". גם הפעם, יוליה לא ויתרה ודבקה בסירובה להפסיק את ההיריון. "זה היה בשבוע 18 וכמה ימים לאחר מכן עשיתי את בדיקת מי שפיר וגם שם אמרו שיש מום אצל העובר וזה ההחלטה שלנו, אם להמשיך את ההיריון הזה או להפסיק אותו", היא מספרת. "הקרדיולוג הסביר לי בדיוק את ההשלכות של זה, מה הילדה הזאת היתה עוברת אם הייתי ממשיכה את ההיריון. גם אני אישית לא הייתי יכולה לעמוד בזה, וגם המשפחה שלי: יש לי שני ילדים בבית, אחת מהם על הספקטרום האוטיסטי, אז אני לא ראיתי את עצמי מטפלת בעוד ילד נכה. אם הילדה הזו הייתה מגיעה לעולם היא הייתה נאלצת לעבור ניתוחים, וכל ניתוח זה סכנת מוות, ובאיזשהו שלב, בגיל 15, היא הייתה חייבת לעבור השתלת לב. אם לא היא פשוט לא תשרוד". יוליה ובעלה החליטו שהיא תעבור את ההפלה, "כי לא רצינו שהילדה תסבול".
עבור מיטל, ההחלטה היתה לא פחות קשה, אבל הרבה יותר ברורה – מהרגע הראשון. "בסקירה הראשונה בשבוע 16 גילינו מום לבבי מורכב, קשה ונדיר", היא מספרת. "הרופא קישר אותי למומחית לב של שניידר ודאג שהיא תעשה לי אקו לב עובר כדי שתהיה חוות דעת נוספת. הוא גם חבר של המשפחה, והוא אמר שאם יש מום כזה הוא לא היה מייעץ לבת שלו עצמו להשאיר את ההיריון במצב כזה, כי העובר יכול למות או להיכנס לניתוח לב פתוח מיד אחרי הלידה, וגם אי-אפשר לדעת מה יהיו התוצאות של זה. זה היה מאוד קשה. ואני אוטומטית, עם כל האמוציות ועם הכל, ידעתי שאני עושה הפלה. כאילו, לקח לי את היום-יומיים אבל כבר ידעתי את זה. בלב ידעתי שאני עושה הפלה".
![]()
לעובר של עירית היו כמה מומים, ובכל זאת היא לא הצליחה לחשוב על הפלה, למרות שכולם סביבה אמרו לה אחרת: "בשבוע 13 להריון הגענו לשקיפות עורפית", היא מתארת את השתלשלות העניינים. "הרגשתי שהבדיקה לוקחת הרבה זמן ואז הרופא אמר לי ללכת להתפנות ולחזור לבדיקה וגינלית. ברגע הזה ידעתי שמשהו לא בסדר והתחלתי לבכות. הוא המשיך לבדוק ולא דיבר במשך הבדיקה. בסיום הבדיקה הוא אמר לנו שיש לעובר הרבה מומים: שפה וחך שסועים ושהמוח פתוח". בן-זוגה של עירית התחיל מיד לברר על הליך ההפלה, והיא מצידה נותרה די המומה. "אני לא הבנתי איך הוא מסכים להרוג את הילד שלנו", היא אומרת, "אבל אחרי שיחה עם רופאים נוספים הבנתי שהעובר לא ישרוד עד הלידה, ואם ישרוד יהיו לו הרבה מומים, אז החלטנו כן להפיל".
בן הזוג
"בהתחלה הייתי בהלם", מספרת עיריתעל תגובתו של בן-זוגה. "אמרתי לו את זה, כשהגענו הביתה. איך הוא כל כך מהר חשב על הפלה? אז הוא אמר שהוא יותר רציונלי וחושב מהראש ולכן חשב שזה לטובת כל המשפחה כי ילד כזה תלוי 24/7 בהורים ויש לנו עוד ילד שהוא לא רוצה שיסבול מהמצב. אני מאוד רגישה וחושבת יותר מהלב ולכן אני חושבת עד היום אני לא שלמה בלב עם ההחלטה. בראש אני יודעת שזה לטובת הילד וטובת המשפחה".
מקומם של בני-הזוג בתהליך הזה הוא מורכב. העובר שנמצא ברחמה של האישה הוא גם שלו, דם מדמו. מצד שני, לא הוא נושא את העובר – הוא לא חש כלפיו את הקשר הגופני, המוחשי כל-כך. הוא רואה לנגד עיניו את טובתה של אשתו והוא נמצא בעמדה שמאפשרת לו לדמיין, ביתר קלות אולי, את הקושי שבגידול ילד בעל מום. מצד שלישי, הוא לא זה שיעבור את ההפלה. וכל אחד מתמודד אחרת.
בן הזוג של יוליה לא חשף בפניה את ההעדפה שלו עד שהגיעה להחלטה בעצמה. "בן הזוג שלי תמיד היה שם לצידי והוא אמר לי, כל החלטה שתעשי, אני שם איתך". אחרי שהחליטה להפיל, הודה בפניה שהוא רצה שתפיל מהרגע שגילו את המום בעובר.
עבור גברים שהדת וההלכה תופסות מקום חשוב בחייהם, נוספת מורכבות. זה היה המצב של בן-הזוג הדתי של מיטל. "הסיטואציה עם בעלי היתה הרבה יותר מורכבת כי הוא התחיל להתייעץ עם הרב שלו", היא מספרת. "אני ידעתי בתוך תוכי שאני רוצה להפיל אבל לא נתתי לו ישר להבין את זה כי ידעתי שיהיה לו יותר קשה. מסתבר שהיה לו הרבה הרבה יותר קשה ממה שאני חשבתי. הוא לא רצה שאעבור את ההפלה. יש רב מאוד מפורסם, הרב פירר, שכל פעם שחלילה יש מחלות אז אפשר להתייעץ איתו. אני, כשאני רוצה משהו, אף אחד לא יעמוד בדרכי. לאנשים לוקח חודשים להגיע אליו ואני הגעתי אליו בשיחת טלפון אחת. שלחתי לו את כל הנתונים של הרופאים, את האבחונים, והוא לא אמר לי 'תעשי הפלה' אבל הוא אמר 'אין מה להשאיר את זה'. זה עדיין לא הספיק לבעלי אז קראתי וביררתי על זה והבנתי שכאילו אם שני רבנים שמתעסקים בתחום נותנים היתרים אז הוא יוכל. שתביני, את ההיתרים קיבלתי ביום של ההפלה. איכשהו הגעתי לשני רבנים מירושלים שמבינים בעניין הזה ופוסקים. הרופא שלי ארגן לי את ועדת הפלות והלכתי לאסותא, לבד. בכלל לא היה ברור שאני עושה הפלה כי עד שלא עוברים את הוועדה אין אישור. ובאותו רגע גם קבעו לי שאחרי שעה אני עושה הפלה ובעלי בכלל לא היה איתי אבל בשעה הזו שעברתי את הוועדה וקבעו לי את ההפלה, ארגנתי את ההיתרים מהרבנים האלה, העלתי את בעלי לשיחת ועידה איתם, הם נתנו לו את ההיתרים ואז הוא בא לאסותא ועשיתי את זה".
היא, שידעה שקשה לבן-זוגה עם ההפלה, שידעה שהוא לא באמת רוצה לעבור את התהליך, הרגישה "שזה הדבר הנכון לעשות. אז אני אעשה הכל כדי לעשות את הדבר הנכון. אני הייתי החזקה בכל המקרה הזה". לכן, "הובלתי אותו להחלטה", היא אומרת. "דאגתי שהוא יהיה איתי. אני לא יכולה לעשות צעד כזה בלי שהוא יהיה איתי. נתתי לו את כל הדרך כדי שהוא יבין שזו החלטה נכונה. כי זו החלטה של שני אנשים. שחס וחלילה אחר-כך לא יהיה מצב שעשיתי את זה והוא לא יהיה שלם עם זה, שזה יישב לו כל החיים. אז הייתה לי מין דרך כזו לעשות את זה והבנתי שיש את האופציה עם היתרים משני רבים אז דאגתי להכל, שמתי לו על מגש של כסף ויאללה, אתה יכול ללכת עם זה. עם כל הקושי שזה משהו שאני עוברת בגוף שלי".
בסופו של דבר, את לבד ואת ביחד. את יודעת שתישאי את תוצאותיה של ההחלטה הזו כל החיים, בעצמך ובתוך הזוגיות שלך.
ההתמודדות עם ההחלטה
"כל מי שסיפרתי לו אמר לי את אותו הדבר", מספרת עירית. כולם אמרו לה שזה "לטובת הילד שיסבול כל החיים; לטובת הילד הגדול; לטובת המשפחה. מאוד קשה כלכלית ונפשית לגדל ילד כזה". למרות שהיא החליטה לעבור את ההפלה, "היה לי קשה", היא אומרת, "ולפעמים אני עדיין חושבת על זה, אבל משתדלת תמיד להודות על מה שיש".
מיטל, שהייתה שלמה מאוד עם ההחלטה להפיל, הרגישה קצת ספקות דווקא מצד בן-הזוג שלה, שבמהלך השנה שעברה מאז ההפלה "יצא לו להזכיר את זה איזה פעמיים ולשאול אם עשינו את הדבר הנכון". הם ניסו להיכנס להיריון נוסף במשך כמה חודשים, והוא תהה אם זה ניסיון, האם מערכת היחסים שלו עם אלוהים עומדת למבחן. "אבל היום", היא חותמת, "ברוך ה', אני בהיריון".
![עובר]()
יוליה, שעברה את ההפלה לפני שבעה חודשים, אומרת שהיא "לגמרי לבד עם זה". בן-זוגה "מבין שעברתי משהו מאוד מאוד קשה, אבל הוא לא מבין למה אני עוד שם. הרי מבחינתו זה נגמר, זה הפסיק, אין יותר. הוא גם לא יבין את זה בחיים. בדיוק דווקא אתמול דיברנו על זה והוא אומר לי "אני לא מבין אותך. למה את עדיין עם זה? עניתי לו שלא עבר הרבה זמן. זה כולה שבעה חודשים. ראיתי נשים שאחרי המון שנים, 20 שנה, שזה זמן עצום, הן עדיין שם. הן עדיין באבל הזה".
האבל הפרטי שלה השתנה במרוצת הזמן. "כשהילדה נולדה, אני לא הסכמתי לראות אותה, ואמרתי גם לבעלי שאני לא רוצה שיראה אותה". אבל היום הדברים נראים לה אחרת. "אני יודעת שיש איזה ארגון שיכול לסייע לדעת איפה הקבר של הילדה. אמרתי לבן הזוג שלי שאני רוצה ללכת לבדוק את זה. הוא שאל, למה את צריכה את זה? אמרתי לו שאני רוצה ללכת לבקר כל חודש את הילדה שלי. הוא לא רוצה".
יש להם עוד שני ילדים, והאבל הזה נוכח בבית. "הילד שלי הגדול הוא בן 16", היא מסבירה, "והוא לא מבין למה אימא בוכה, וכשהוא שואל אותי אין לי מה לענות לו. כשזה קרה שיתפנו אותו כי הוא גדול, הוא צריך לדעת. אז ישבתי איתו, הסברתי לו. אבל היום אני לא חושבת שהוא מחבר כי הוא עדיין ילד. והילדה הקטנה, היא בת 5, היא גם ידעה שהייתה צריכה להיות לה אחות. היא כל הזמן שואלת אותי "אימא יש לך תינוק בבטן?".
יוליה מדברת איתי ובוכה. הדמעות חונקות אותה, מקשות עליה לספר, אבל היא ממשיכה. "לפני חודש היא פשוט ריסקה אותי", היא אומרת על הילדה הקטנה שלה. "היא אספה כמה צעצועים שלה, שמה אותם בשקית ואמרה לי, אימא, אני שומרת את זה לאחות שתיוולד".
